ילדים אהובים - ומגורשים

האמת כמובן הפוכה בתכלית. מדינת ישראל, ככל מדינה מתוקנת בעולם המערבי, פועלת לשלוח חזרה למולדתן משפחות של עובדים זרים המשתוקקים להשתקע ולהתאזרח במדינה.

למרבה השמחה, הצליחה ישראל להפוך ב-62 שנותיה ממדינת חסרת כל למדינה מתוקנת, מודרנית ופורחת כלכלית - חלק משכבה דקה של מדינות המהוות משאת נפש לכ-90% מאוכלוסיית העולם העני והמשווע לפרנסה ולתנאי מחיה מינימליים.

זו הסיבה שאלפי אפריקאים מנסים וגם מצליחים מדי חודש לחדור לשטח ישראל מסיני, גם במחיר סיכון חייהם.

במקביל, אלפים אחרים מגיעים לישראל בטיסות ובאוניות לעבוד כאן ולפרנס את משפחותיהם. מדינת ישראל מאפשרת לחלק מהם להגיע לכאן ברישיון זמני, ולבצע את העבודות שהישראלים כבר לא מוכנים לעבוד בהן - חקלאות, בנייה, ניקיון וסיעוד. ברור שעובדים אלו ראויים להוקרה ולהערכה על עבודתם המסורה, ומיותר לציין כי שחלילה לפגוע בהם, לעושקם או לקפח את זכויותיהם כעובדים וכבני אדם.

אבל ככל דבר טוב, גם תקופת העסקה של העובד הזר מגיעה לסיומה, ואז הוא ומשפחתו אמורים לחזור למולדתם. משפחה כוללת לעתים גם ילדים החוזרים למולדתם עם הוריהם. מדינת ישראל אינה מגרשת ילדים אומללים, אלא דורשת ממשפחות עובדים זרים וילדיהם לחזור למדינתם בסוף תקופת העסקה שלהם. כך נהגה בי מדינת אוסטרליה הנאורה שדרשה ממני ומילדיי הקטנים שנולדו לנו על אדמתה, לעזוב את המדינה לא יאוחר מתום ארבע שנות ויזת העבודה שלי.

בארצות הברית כללי האזרוח קצת שונים, ובניגוד לרוב ארצות העולם, הנולדים על אדמתה זכאים בבגרותם לאזרחות. אולם גם ארה"ב מאד נוקשה באכיפת כללי האזרוח וההגירה אליה, ואף היא משלחת אלפי ואולי אף מיליונים של עובדים זרים חזרה למולדתם.

מדובר בהליך פשוט ומוכר עד כי מיותר אפילו לציינו - אלמלא הקמפיין האחיד והמגויס של התקשורת נגד "גירוש הילדים". העיסוק הבלעדי בילדים וההתעלמות מהוריהם אינו מקרי, והוא נועד לעורר את תחושת הרחמים מול אכזריותה של המדינה הפוגעת כביכול בילדים חסרי ישע.

הגמישות המוסרית של תומכי ההתנתקות

גם השימוש במושג ה"גירוש" משתלב באותה מגמה של יצירת תחושת החמלה הנדרשת למען הילדים מחד גיסא, ומיאוס וסלידה מהתנהגותה של המדינה המגרשת את האומללים הללו מאידך גיסא. כך גם עם ההתעלמות הלא מקרית מהחלטת הממשלה לאפשר ל-800 ילדים ובני משפחותיהם להישאר כאן, למרות שאין לכך שום הצדקה חוקית או מוסרית. למרות הצעד המאד נדיב הזה של מדינת ישראל - אין לכך שום ביטוי הערכה או התייחסות בתקשורת הישראלית למעט מידע אינפורמטיבי יבש בעת פרסום החלטת הממשלה.

אנו עדים בפעם המי יודע כמה, להתגייסות מרצון של עיתונאי ישראל כקולקטיב רעיוני אחיד למען נושא אחד ושיווקו לציבור הישראלי כאמת צרופה שאין בלתה.

כך הם נהגו בתמיכתם הבלתי מסויגת והאחידה בהסכמי אוסלו, בהתנתקות, ובסלידתם מנתניהו - וכך הם נוהגים כעת.

קשה מאד שלא להתפעל מהגמישות המוסרית המופלאה: כל אלו שצקצקו בלשונם נגד מגורשי גוש קטיף ותומכיהם אודות שלטון החוק הקדוש והחובה לציית לו גם כשהוא עושה עוול מובהק; כל אלו שזעקו נגד זילותה של השואה בפי מפוני הרצועה; כל אלו שהתקוממו נגד השימוש במושג גירוש על "מעבר הדירה" של תושבי גוש קטיף; כל אלו רואים כעת את ילדי העובדים הזרים כמצב שונה לחלוטין - כאן מצווה להפר את החוק, כאן מושגי השואה מותרים ואפילו מומלצים, וכאן ברור שמדובר בגירוש ולא בעזיבה, חזרה או מעבר למדינה אחרת.

למרבה הצער, השוני בעיניהם הינו ברור ומובן לכל - אהבת הזר והאחר אינה ראויה לאח ולבן עמי, ובודאי לא לילדי מתנחלים ולמשפחותיהם.