סיפורו של הפסד ידוע מראש
יכולתם לחוש את ה-81:76 של ישראל לאיטליה בכניסה להיכל. אבל גם מפלה לא צפויה אינה פוגעת במעמד הנבחרת אצל האוהדים, שמעריכים את הלחימה ויודעים שזה לא יקרה שוב
כבר בכניסה להיכל יכולתם להרגיש שאתמול (ג') לא יהיה היום של הנבחרת. ניחוח של הפסד ידוע מראש הסתובב באוויר, לאן שלא הבטתם נתקלת בפרצופים חסרי אמונה.
שום דבר לא היה שונה מהמשחקים מול לטביה ומונטנגרו. הקהל מילא את היציעים, עודד ללא הפסקה וסיפק לנבחרת את התמיכה הנחוצה. גם השחקנים של אריק שיבק רצו, ניסו ועשו הכל, אבל אתמול לא היה היום שלהם ושל ישראל.
קשה לשים את האצבע על מה בדיוק לא עבד עבור הנבחרת שלנו אתמול בערב, מלבד הבעיות המוכרות של רכות באמצע, המחסור ברכז יוצר ובעיה בריבאונד התקפה. אנדראה ברניאני, אחד מהסנטרים הרכים שיש, חגג על הגבוהים (לכאורה) שלנו. ועשה זאת בעיקר מבחוץ, עם יד קטלנית מחצי מרחק.
עומרי כספי. יש סביב הנבחרת הזו קסם מסוים (צילום: אלי אלגרט)
כל מומנטום נגדע באיבו, בגלל החטאה של זריקה חופשית או איבוד כדור. אצל האיטלקים העסק היה בדיוק הפוך. הכדורים של מרקו בלינלי וחבריו פשוט צללו פנימה ברגעים הנכונים.
במשחקים מסוג זה צריך להשתמש יותר בפועלים השחורים שלך, אלו שעובדים קשה עבור כל סל, חיים על פעולות פשוטות וניזונים מהאנרגיות האדירות
של הקהל. אני לא מאמין שאורי קוקיה היה מנצח עבור שיבק את המשחק, אבל הוא בטח היה משפר את משחק ההגנה של הנבחרת (חטפה 48 נקודות בחצי הראשון).
בסופו של דבר מהלך סביב הנבחרת הזאת קסם מסוים, גם כשהיא מפסידה במשחק בית, מעמדה לא נפגע אצל הקהל. משהו בניסיון ובלחימה של השחקנים מדבק, אוהדיהם יודעים שבמשחק הביתי הבא (26.8 מול פינלנד) זה לא יקרה שוב. כמו שאומר הכרוז שוב ושוב, 'שורקים קהל, שורקים'.