ההיסטוריה המפותלת של תרבות השתייה בישראל

1980–1990

תחילת שנות ה–80: בטון מכסה את אזורי הכרמים המסורתיים בארץ, והדגש עובר לגליל ובהדרגה גם לירושלים, רמת הגולן ומדבר יהודה. לראשונה בהיסטוריה, או לפחות בתחקיר שלנו, נשתלים כאן גם גפני מרלו. השותלים: יקבי רמת הגולן החדשים.

1981: חברת המשקאות הקלים "טמפו", שנאבקת על השליטה במבשלת שיכר לאומית, מתחילה לשווק בארץ את טובורג - בירה שיובאה בפעם הראשונה כזכור כבר לפני כמה וכמה עמודים, בתחילת המאה, ושייכת מאז 1970 לתאגיד קרלסברג. ההצלחה חלקית מאוד, אבל למרות זאת וכדי להוזיל עלויות, ב־1986 מתחילים לייצר את הטובורג בארץ. זמן קצר מאוחר יותר, לקראת תחילת העבודה הצמודה בין קונצרן קרלסברג והחברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה קולה ישראל, ר' 1991), המותג נוטש את נתניה ויוצא דרומה לאשקלון. אין, פשוט מדהים שהוא לא עוצר בתל אביב.

סיפור קטן בשוליים: משה בורנשטיין, הבעלים המיתולוגי של טמפו, התחיל לריב עם קוקה קולה העולמית כבר ב־1966, כשהאשים אותה בכניעה לחרם הערבי. הוא לא ידע שההאשמות שלו - טוב, בשילוב עם הניצחון במלחמת ששת הימים - יובילו לגל מחאה שיגרום לקוקה קולה לפתוח בארץ את המתחרה הכי גדול שלו.

1982: מזקקת הוויסקי הישראלית הראשונה, והיחידה עד כה, מוקמת בכרמיאל תחת השם "אסקוט". חברת אגד הופכת ללקוח הכבד הראשון ורוכשת אלפי בקבוקים המחולקים בחגים לעובדי החברה, כי עדיין אין ינשוף. איגוד יצרני הוויסקי בסקוטלנד, באמצעות שגרירות בריטניה, תובע את היצרנית "נשיונל

 דיסטילרס בע"מ": יש לו בעיה עם התווית על גבי הבקבוק, שמציגה לראווה את המילים "וויסקי סקוטי מעולה", כשברור שלפחות שתיים מהמילים שם לא נכונות בעליל, וגם על המילה "וויסקי" יש ויכוח. התביעה מובילה לבסוף לסגירת המזקקה.

1982: נפתח מועדון "הקולוסיאום" בכיכר אתרים בתל אביב. מאז הוא נשרף 382 אלף פעם, ורק חבל שהוא לא לוקח איתו את כל הכיכר.

1982: נפתח מועדון ההופעות "הפינגווין" ברחוב אלנבי. כל מי שהיה אפילו קרוב לגיל 18 באותה תקופה יספר שהוא היה שם כל הזמן.

1982: זוג מתנדבות מחו"ל פותחות בתל אביב את הפאב "מ.א.ש". אזור צפון דיזנגוף וירמיהו מתבסס בהדרגה כארץ הפאבים של העיר העברית הראשונה.

1983: הקמת יקבי רמת הגולן, היקב הראשון בארץ שיועד אך ורק ליינות שולחן איכותיים. למה דווקא ברמה? בגלל מעשה שהיה: אחרי מלחמת יום כיפור הזמינה ממשלת ישראל כמה מומחי יין מקליפורניה בראשותו של אחד, פרופסור קורנליוס, לבחינת תנאי הגידול ברמת הגולן והתאמתם לגידול ענבי יין. המומחים קבעו שהצירוף המיוחד של אקלים קר, גובה פני הקרקע וייחודה של אדמת הבזלת ברמת הגולן יוצרים תנאי גידול אופטימליים.

ב־1982 נבצר יבול קטן וראשון של ענבי סוביניון בלאן, שמניב יין לבן באיכות חסרת תקדים בישראל. ב־84' מושקים היינות הראשונים, מהסדרות "ירדן" ו"גמלא", ומוגדרים כיינות הישראלים הראשונים שרמתם בינלאומית. המתקן

 המודרני, הטכנולוגיות החדשניות ושיטות התסיסה המבוקרת שהביאו לכאן האמריקאים מהווים את תחילת מעבר ייצור היין בארץ מגישת העולם הישן לזאת של העולם החדש, ויש כאלה שרואים את היין הישראלי של היום כשילוב בין שני העולמות.

1983: כרמל משיקה את יין "הילולים", הגירסה הישראלית לבוז'ולה הצרפתי. גם פה מדובר ביין צעיר שהשלים את תהליך התסיסה וטרם עבר לשלב ההתבגרות, ומסמל את סיום הבציר ותחילת שנת היין החדשה. אף אחד לא באמת שותה את זה.

1983: החביות של גולדסטאר עוברות לתקן האירופי האטום. בכך נפתח הצינור לבירה טרייה מהחבית בברים.

1983: השנדי הבריטי - בירה עם למון־ליים - נוחת בארץ לכמה שנים לקולו של רוד סטיוארט ש"צמא לשנדי שלך", אבל בסוף אנחנו מתפכחים ושותים משהו אמיתי. אחרי שהשנדי יעזוב יחליפו אותו גירסאות מקומיות מאולתרות של בירה עם ספרייט. זה יהיה דוחה.

1984: "דיפלומט", יין מוגז בטעמים, מגיע לדוכנים באדיבות כרמל מזרחי ומוצג כעוד גירסה ישראלית (זולה ומיותרת, אבל את זה לא אומרים) לשמפניה, שעליה עדיין מוטל מס מותרות הזוי. שלוש שנים לאחר מכן תכין החברה גירסה משודרגת בשם "פנטזיה", כמו ב"יש לי פנטזיה שיהיה לי משהו נורמלי לשתות". כתעודת עניות לתושבי המדינה, זה אשכרה הולך.

1984: מבשלת שיכר לאומית מתחילה לייצר בארץ את בירה "באדווייזר", אבל היא לא מצליחה לתפוס, ולבסוף נפגעת קשות מהמלחמה הבינלאומית שניטשת על זכויות השימוש בשם (רק בצ'כיה יש שלוש בירות עם השם הזה, ובארצות הברית עוד אחת). הייצור מופסק בתוך מספר שנים.

אמצע שנות ה–80: עם תוכנית הייצוב הכלכלית של מודעי ופרס, ישראלים מתחילים להרוויח יותר ולטוס בעולם הרבה יותר. כשהם חוזרים הם רוצים לשתות יין גם מחוץ לסדר פסח, ופתאום לא מבינים מה זה הזבל הזה שמוכרים להם כאן בתור אלכוהול. עוד שנה־שנתיים ומתחילים לראות שינוי.

1985: המרלו הזני הישראלי הראשון יוצא בסדרת "ירדן" של יקבי רמת הגולן.

1985: טמפו נכנסת חזק לשוק האלכוהול, רוכשת סוף סוף את מבשלת שיכר לאומית, והופכת למבשלת הבירה הגדולה בישראל תחת השם החדש "טמפו תעשיות בירה".

1985: מהדורה חדשה של סברה, הפעם בטעם קפה, מצליחה לנגוס מעט מנתח השוק של הקלואות למיניהן. זה אחד המשקאות היחידים שיוצרו בישראל ובאמת הצליחו להימכר מעבר לנתב"ג: מאות אלפים ממנו נמכרו בשנות הזוהר של המשקה, עד שאנשים התחילו לשים לב שזה ליקר בטעם קפה.

1987: חברת "יינות אברבנאל" מבשלת את בירה "לילה", לאגר גרוע אך כשר שנועד ליצוא לקהילה היהודית האמריקאית. היום, אגב, הבירה הזאת משווקת בחו"ל על ידי מבשלות בירה בינלאומיות באשקלון, למרות שאם תשאלו אותם לגבי זה, הם יגידו שהם ממהרים לאנשהו.

1988: ג'יימס ריצ'ארדסון פותחת את שעריה בנתב"ג, במה שיהפוך עם השנים לחנות האלכוהול דיוטי פרי הגדולה בעולם, עם מחירים שיכולים להתחרות בכל מכולת קצת יקרה באירופה. יותר ויותר ישראלים מתחילים לשתות גם בלנדים שאינם שיבאס ו־J&BB�, ואפילו נכנסים קצת לסינגל מאלט.

1988: יקבי המרתף מתחילים במעבר לאזור התעשייה ברקן. עוד שנתיים הם גם יחליפו את שמם ל"יקבי ברקן", תחת ההנהלה המחודשת של הכורמים ואנשי העסקים שמואל בוקסר ויאיר לרנר.

1989: בעקבות ההצלחה של יין העולם החדש בארץ, יקבי הבוטיק הראשונים מתחילים לצוץ - בעיקר ביוזמת ייננים לשעבר מהיקבים הגדולים. בכל מה שנוגע לשילוב בין קוטן ואיכות, החלוצים הראויים לציון הם "מרגלית" ו"קסטל". היום, 20 שנה לאחר מכן, יש בישראל יותר מ־200 יקבי בוטיק (למרות שההגדרה הזאת מאוד רופפת), רובם במרתפים כאלה ואחרים. היקבים המסחריים מודעים לפוטנציאל של הבוטיקים, והם חוברים אליהם לשיתופי פעולה שונים.

קצת מספרים שלא בהכרח קשורים רק להופעת יקבי הבוטיק, אבל שווים אזכור: מראשית שנות ה־90 צמח שיעור הצריכה של הישראלים מארבעה ליטרים יין לנפש יהודית בוגרת בממוצע לשנה לבערך כפול מזה. אגב, באיטליה הנתון הזה עומד על קצת יותר מ־50 ליטר ובצרפת על כ־43 ליטר, אבל אלה נמצאים בירידה מתמדת מאז אמצע שנות ה־80, אז עוד יש לנו סיכוי. יאללה חבר'ה, להתאמץ.

1989: בעקבות הצלחת הסרט "קוקטייל", יואב סוכרי פותח את בית הספר הראשון לברמנים בשם "זמן אמיתי". מאז הוא מלמד אלפי חיילים משוחררים איך להיות ברמנים, כדי שהם יוכלו לא להתקבל לעבודה שתלך בסוף לאיזה כוסית. והנה בקשה שלנו לבתי הספר לברמנים: פשוט תלמדו אותם להתייחס יפה לוויסקי ולמזוג בירה כמו שצריך. כל השאר זה חארטה.

1989: איתן ורדי, ערן ויזר וחיים כהן פותחים את "זנזיבר" באבן גבירול בתל אביב, בעיקר כדי שיהיה להם מקום לשתות הנסי ולאכול רוסטביף. יש אומרים שזה היה הבר הראשון בארץ, וכל מה שהיה לפניו היה פאבים. יום אחד נבין סופית את ההבדל.

1990–2000

תחילת שנות ה–90: מכון וולקני מכליא סוסאו וקריניאן - הענב שהתאקלם כאן הכי טוב - ומפתח את "ארגמן", זן הענבים הישראלי האמיתי היחיד. הרעיון הוא לייצר יין כמותי אך בעל צבע טוב, ואכן קל לגדל את הארגמן וגם להפיק ממנו יין נעים לעיניים, אבל איכותו רחוקה מהקברנה סוביניון שאליו כיוון מכון וולקני. אנחנו, מכל מקום, עדיין מחכים שבבית דגן ייכנסו לתחום המריחואנה.

1990: הייצור של ליקר סברה מועבר מסיגראם לכרמל מזרחי. כרמל מזרחי בתגובה: יופי.

1990: ישראל עושה את הדבר הכי טוב שעשתה אי פעם ומביאה לכאן את יהודי ברית המועצות וגם כמה מהחברים שלהם. העלייה הרוסית מביאה לזינוק חד בצריכת הוודקה בארץ, והעשור כולו הוא מתקופות השיא של חברת "וודקה גולד", שנהנית מאמונם של יותר מ־80 אחוז מהשתיינים הרוסים. היום, כשיש הרבה יותר מבחר - ולא פחות חשוב, כשרוסי הייטק עובד בהייטק ולא בתחנת דלק - הוא מעדיף וודקה בלוגה, אבל בינינו, מוכן להתפשר גם על כל וודקה אחרת.

1991: הסכם נחתם בין "החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ" (קוקה קולה ישראל) לבין קרלסברג הבינלאומית מדנמרק, ומעניק לחברה המקומית את זכויות ההפצה לכל מוצרי ומותגי קרלסברג וטובורג בישראל, וכן את הזכות להקים בישראל מבשלת בירה מודרנית שתבשל את הבירות בעצמה. שנה לאחר חתימת החוזה נכנסת חברת מבשלות בירה ישראל בע"מ (מב"י), מקבוצת קוקה קולה, לפעילות שיווקית בשוק הישראלי, ושלוש שנים מאוחר יותר מוקמת המבשלה באשקלון.

1992: מב"י עורכת בדיקה ומגלה שטמפו לא מנצלת היטב את הברים לחשיפת הבירות שלה לקהל השתיינים, ומחליטה להחדיר את המותגים שלה לשוק דרך ברזי הברים - טריטוריה שבה שולטת עד אז הגולדסטאר. במסגרת המהלך מתקינה מב"י ברזים ייעודיים, מסמנת אותם בסמלי המותגים, ומדריכה את בעלי הברים איך לדאוג לטריות המוצר. בסוף הדרך הזאת נמצאת תרבות הבירה שיש לנו כאן היום, אז כבוד.

1992: נסגרת המבשלה במגדל העמק, וכל פעילות בישול הבירה של טמפו מתרכזת בנתניה.

1994: עשרות אלפי העובדים הזרים מרומניה ששוטפים את המדינה באמצע שנות ה־90 משנים את הצריכה המקומית. הנהנות העיקריות מהעניין הן בירות זולות כדוגמת מכבי בפחיות ובבקבוקי חצי ליטר, ו"איגל" - שטמפו מייצרת במיוחד לקהל היעד החדש, ומזכירה לו את הבירות הזולות ממזרח אירופה. הפחית הזהובה בסגנון בירת מרטנס הבלגית היא הבחירה העיקרית של עובדים זרים גם בימינו אנו.

1995: לאחר הסכמי אוסלו מקים נדיר חורי את "מבשלת טייבה" בכפר מגוריו טייבה שליד רמאללה. הוא מבשל שלוש גירסאות: גולדן, דארק ולייט. שנתיים לאחר מכן תקבל המבשלה אישור למכור את הבירה בגרמניה. פחות או יותר עשור אחרי ש"סמואל אדמס" עשתה את זה באמריקה, טייבה מביאה לישראל את הבשורה של בירות הבוטיק המיוצרות במיקרו־מבשלות. כיום יש בארץ כעשר מיקרו־מבשלות בירה פעילות כמו דאנסינג קאמל, מלכה, מבשלת הנגב, הגולן וג'מס.

אמצע שנות ה–90: ג'יימסון, הוויסקי האירי הראשון שבאמת השתקע כאן, כובש במתקפת פתע כל כוס שוט בכל בר במדינה (אולי חוץ מכמה מקומות שמרוויחים מקטינים שמקפיצים טקילה קווארבו, או במקרה הסביר אף יותר "כהילה", "תהילה"

 או "טאקו טאקו" מקומית עם ספרייט). חוץ מזה, בעקבות כניסת קרלסברג לשוק דרך מב"י, טמפו מתחילה לשווק בארץ את היינקן - לאגר אירופי בהיר שאיזה מישהו בהולנד אשכרה מבדיל בינו לבין קרלסברג.

1995: על פי החוזה שנחתם עם קרלסברג, מב"י מקימה מפעל בירה ברמה טכנולוגית שטרם נראתה בארץ ומתחילה בבישול מקומי של קרלסברג. בהמשך, הניסיון לנגוס בנתחי השוק של טמפו יביא את מב"י לייצר את הטובורג האדומה, שאנחנו עדיין תוהים בינינו לבין עצמנו מה זה (והאם זה בירה), שמחקה את הסגנון של גולדסטאר. רוב הצרכנים שלה לא מודעים עד היום לכך שהטובורג האדומה בכלל לא קיימת מחוץ לישראל - באירופה יש "טובורג זהב" בהירה ובמזרח אירופה מצליחה במיוחד הטובורג גרין, שמשווקת גם אצלנו - אלא מיוצרת כאן אך ורק בשבילנו, בני מזל שכמותנו.

1996: מב"י, השבח לאל, מתחילה בשיווק "גינס" בישראל.

1996: ברנדי "יונתן תשבי" של יקב תשבי זוכה בפרס הברנדי הטוב בעולם בדרגת יישון של שלוש שנים, בתחרות ה־IWSC היוקרתית שנערכת בלונדון.

1998: "כרמל 100", ברנדי שמיושן 9־25 שנה לפני הערבוב, מבוקבק לרגל 100 שנות הכנת ברנדי ביקב. הוא הופך למותג הישראלי השני שזוכה בפרס הברנדי הטוב בעולם בתחרות הלונדונית.

1999: היינקן רוכשת 18 אחוז ממניות טמפו.

1999: יקבי ברקן מתחילים במעבר מאזור התעשייה ברקן לקיבוץ חולדה.

סוף שנות ה–90: מב"י משווקת בירה שחורה תחת השם "טובורג מאלט", עד שבטובורג שומעים על זה והיא הופכת ל"מאלטי".

2000–2010

2000: עם כניסתה של היינקן לטמפו, ובעקבות התחרות במותגים החדשים של מב"י, טמפו משנה את המתכון של גולדסטאר ומשיקה גירסה חדשה שמיישרת קו עם חוק "טוהר הבירה הגרמני", הקובע שבירה גרמנית יכולה להכיל רק מים, לתת, כשות ושמרים, ושום דבר נוסף, למרות שלא מצוין בפירוש יהודים. טמפו ומומחי היינקן מוציאים מתוך הגולדסטאר רכיבים זולים כמו דורה וקרמל, מורידים את הגיזוז המלאכותי ומשקיעים בחומרי גלם איכותיים; זה נעשה בעדינות כזאת שהבירה עם הכוכב משמרת את השליטה בשוק תוך השארת הרושם שזה תמיד היה אותו משקה. במילים אחרות, נכון שכתוב על הבקבוק Our Genuine Taste Since 19500�? אז ניסוח מדויק יותר יהיה Our taste is better than it used to be in the 50's, and back then it was someone else's anyway.

2000: "מולי בלומס", הפאב האירי הראשון בישראל, נפתח ברחוב הירקון בתל אביב. בעקבות ההצלחה יושק כעבור ארבע שנים "ליאו בלומס" ברמת החייל, ומאז הם חיים באושר כזוג הפאבים האיריים הראשונים בתל אביב.

2000: תגידו ברוך הבא ל"רד בול", גם אם יש האומרים שזה הפך את הוודקה למשקה הלאומי של חטיבות הביניים והגנים הציבוריים. גם כאן הצד הישראלי שהרוויח מהעניין היה וודקה גולד, אבל המרוויחה הגדולה באמת היתה וודקה אבסולוט, והמפסידים הגדולים באמת היו אנשים שגרים בבתים שיש לידם ברים ו/או גנים ציבוריים.

תחילת שנות ה–2000: איזה מישהו מתבאס מהמחירים של האלכוהול במועדון, אז הוא הולך לפיצוצייה, קונה וודקה ופותח אותה על מכסה המנוע שלו. אנחנו מכנים אותו "ערס 0".

2002: העיתונאי ומבשל הבירה הביתית שגיא קופר מקים את מועדון הבירה הישראלי. המטרה: עידוד צריכה וייצור של הבירה הישראלית. ההצלחה גדולה, ושגיא קופר שותה הרבה יותר.

2003: יונתן ישי מקים את מועדון הוויסקי הישראלי. כיום הוא מונה כ־4,000 חברים וכמה שנואים.

2003: המגזין Wine Advocate שבבעלות רוברט פארקר, מבקר היין הנודע והמשפיע ביותר בעולם, מעניק ציון 93 ל"יער יתיר" של יקב יתיר. זה הציון הגבוה ביותר שהמגזין נתן אי פעם ליין ישראלי, והוא הוסיף: "היינות (הישראליים) הולכים ומשתפרים, וחלקם אף מצוינים". אבל הם בטח שיכורים לגמרי שם.

2003: דייויד כהן, עולה מארצות הברית, פותח בתל אביב את "דנסינג קאמל" - מבשלת הבוטיק המסחרית הישראלית הראשונה, על פי המודל הרעיוני־כלכלי של מבשלות הבוטיק האמריקאיות.

2004: "סמואל אדמס לונגשוט", תחרות הבירה של מועדון הבירה הישראלי בחסות המותג סמואל אדמס, יוצאת לדרך בפעם הראשונה והופכת למסורת שנתית שמחה מאוד. ועוד באותה שנה: ירון קנור מפיץ לחנויות את Y צ'ילי, ליקר חריף על בסיס אלכוהול ניטרלי שמושרים בו תבלינים וירקות כמו פלפל, צ'ילי וקינמון, שהופכים את ה־Y למשקה חריף במובן האחר של המילה. במילותיו של אחד השתיינים: "כוס אמק. כוס כוס כוס כוס אמממק!". 

2005: גלית וגדי דבירי מקימים את Beer-D, מרכז שמוכר ציוד ומרכיבים לבישול בירה ומעביר הרצאות, קורסים וייעוץ מקצועי בנושא. מאות גברים במשברי גיל שונים נוהרים למקום.

2005: בעקבות עבודתם של אנשים כמו גדי דבירי ושגיא קופר - לצד הפעילות השיווקית של חברת היבוא "נורמן פרימיום", ובר הדגל שלה "נורמה ג'ין" - הישראלים מתחילים לגלות שחוץ מלאגר יש בעולם גם בירות מסוג אייל, ובעיקר מתחברים לאיילים הבלגיים. עוד לא אבדה תקוותנו!

2005: חברת היינקן, עכשיו הבעלים של 40 אחוז מטמפו, מתחילה לדבר על ייצור מקומי של ההיינקן המיועדת לשיווק בארץ. אבל רכיבים צריכים להישלח מרחוק, המים הם לא אותם מים והידיים לא אותן ידיים, ונכון להיום הבירה עדיין מיוצרת בהולנד. בארץ היא רק מבוקבקת.

2005: טמפו משיקה שנדי על בסיס מכבי, והעולם שותק.

2006: שלושה צעירים ירושלמים רוקחים את "עארק ירושלמי", מהאניסים הראשונים שמשלבים טעמי תמרים ותאנים, ומציגים אותו בתערוכת דיוטי פרי עולמית בקאן. היום הוא מיוצר דווקא בירדן, תחת השם עארק יירוס (Ierous).

2007: מועדון הוויסקי הישראלי רוכש חביות וויסקי סקוטי צעיר שזוקק במזקקת אראן המשובחת, שולח אותן לארץ ומיישן אותן במלון הסקוטי בטבריה ובאמריקן קולוני הירושלמי. גירסאות השלוש והארבע שנים כבר בחוץ, בחוזק החבית.

2008: עארק אל נמרוד, משקה שמייצרת קבוצה של יוצאי צד"ל בפארק התעשייתי גורן, נרכש בידי חברת IBBL-Spirit. אל־נמרוד זוכה לקמפיין שלא נראה כמותו מאז "צא לנוף אך אל תקטוף", והעארק עושה עוד צעד מהשוליים של המעברות והחמארות ללב הקונצנזוס השיכור הישראלי.

2008: טמפו רוכשת את מניות יקבי ברקן.

לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה–2000: מב"י מפסיקה לייבא את לאגר "סטלה ארטואה" מבלגיה, ומתחילה לייצר גם את הבירה הזאת במפעל האשקלוני שלה. רק מה, כשזה נוסה בבריטניה לפני כמה שנים - הייצור המקומי הועבר לוויילס כדי להוזיל את הסטלה בממלכה - זה כמעט הרג שם את המותג לגמרי, ועד היום הסטלה מכונה באיים Wife Beater, על שם הקהל שהיה שותה את הסטלה המקומית. ברצינות, מב"י, מה הרעיון הגדול הבא? לף ברון מהמים של אשקלון?

2009: במסגרת חגיגות 250 שנה לגינס נערכת תחרות בישול סטאוט ביתי במבשלת קרלסברג באשקלון. במקום הראשון זוכה מוטי נגר מהמבשלה הביתית מוזס. והבית הזה נמצא במודיעין, אז אפשר להבין גם את התמריץ שלו לבשל בירה וגם איך היה לו את הזמן הפנוי להתמקצע.

2009: טמפו מתחילה סוף סוף בבישול ובשיווק בירה מכבי החדשה. אחרוני אוהביה שמחים לשמוע שבגדול זאת אותה מכבי, וגם אלה ששכחו ממנה לא יכולים להתבאס מזה שהפעם היא מבושלת אך ורק עם מרכיבים איכותיים ואחידים, ותמיד מ־100 אחוז לתת.

2010:

1. באורח פלא, הרפורמה המיוחלת במיסוי על משקאות האלכוהול עוברת ברשות המיסים. המשמעות: מעתה יהיו המשקאות היקרים זולים יותר, ואילו המשקאות הזולים של דופקי הראש ברחוב יתייקרו משמעותית. הללויה!

2. באורח לא פלא, הרפורמה המיוחלת במיסוי על משקאות האלכוהול לא עוברת בסוף בוועדת הכלכלה של הכנסת. המשמעות: בקבוק לגבולין ימשיך לעלות לנו כמו לפטופ.

3. ובסוף הרפורמה כן עוברת, אבל רק בגירסה מסורסת: משקאות זולים עדיין מתייקרים משמעותית, אבל המשקאות היקרים מוזלים רק באחוזים ספורים.

4. מוקמת "בנימינה ספיריטס", חטיבת האלכוהול והמשקאות של יקבי בנימינה. היא מחפשת מותגים מוכרים לייבא לארץ, ובעיקר מוצאת את בירת באדווייזר הצ'כית, בחיזוק וויסקי Label 5 ומשקאות ים תיכוניים מבוססי אניס. זה חשוב מאוד, כי אנחנו רוצים שהם יפרסמו פה.

5. הבר "פורטר ובניו" נפתח ברחוב הארבעה בתל אביב, ומציע מספר שיא מקומי של כ־50 בירות מהחבית ומספר גדול אף יותר של בירות מבקבוק.

6. מבשלות בירה ישראל, שבשנים האחרונות השתנה שמה ל"מבשלות בירה בינלאומיות", מתחילה לייצר בארץ גם את "סקול" - מותג בירה בינלאומי קיצי שנועד להיות זול, בעל צבע של קורונה וטעם של משהו. ושוב אנחנו שואלים, מה זה הדבר הזה? זה בירה?

7. טמפו מתעקשת להשקיע בשיווק מחודש של השנדי, הפעם עם 1.9 אחוז אלכוהול ובטעמי אפרסק, תפוח ודובדבן.

8. השמועות מספרות שטמפו רוצה להוציא מארז "גולדסטאר + דוריטוס", אבל הרבנות הראשית לא מאשרת בטענה שסימן הפלוס נראה כמו צלב. הם באמת מוכרחים לשתות שם משהו.

• תודה להמון שתיינים שעדיין לא נדפק להם לגמרי הזיכרון (עם רובם דיברנו, את חלקם קראנו, וכולם יודעים יותר מאיתנו): גלית וגדי דבירי, יואב עלון, אמיר נוימן, אורן אבראשי, עמוס רביד, שגיא קופר, טל חוטינר, יונתן ישי, אילן אביצור, איתן ורדי, יוני פליידרמן, גדי אבקסיס, אליאס כארם, חיים גן, אבי בן חור, ליאון אלקלעי, פרופ' עמוס הדס, יוסי בוזנך, יואב סוכרי, משה קטן, אליעזר לויה, שאול אברון, יעקב בן דור, משפ' יוסף גולד, אדם מונטיפיורי, ישראל פרקר, אנדרי בונדי, מולי עזריאלי, נחום מזא"ה, גדעון ודיאנה קוטלר, שחר הרץ, ניסן שור, דן בירון, רפי יער, ליעד אנגל, יאיר מרגלית ויונתן ממלוק. ובטח שכחנו כמה, נדפק לנו לגמרי הזיכרון