די למלחמות רפורמים-אורתודוקסים
"בבחרותי חינכו אותי שאין נכד יהודי לרפורמי. במשך הזמן למדתי שהזרמים הלא אורתודוקסים נאבקים בדרכם על הישרדות העם". הרב עמאר קרא לרבני ישראל להיאבק ברפורמה, הרב רוטנברג קורא לבנות גשר לשיתוף פעולה
בהתפרצות העונתית של מלחמות רפורמים-אורתודוקסים אינני יכול לראות עצמי כעומד מן הצד, שהרי מכתבו של הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, מיועד אלי, כרב יישוב מכהן. ההתקפה על הרפורמים בפתח המכתב, גרמה לי לצער רב. אני חש הערכה רבה לאישיותו ומנהיגותו של הראשון לציון ודבריו הקשים לא הלמו את רוחב-דעתו, סגנונו והליכותיו המוכרים לי. ידעתי גם שהדברים גורמים כאב לאנשים טובים החברים בקהילות אלה ואני הרי אמון על דברי הראשון לציון בסוף אגרתו המדגיש שחברי הקהילות הרפורמיות "אחינו ובשרינו הם (...) ואנו אוהבים אותם אהבת אמת". אמנם תהום פעורה בין אורח-חיי והשקפת עולמי ההלכתית לבין אלה של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית אך בו זמנית הקדשתי מאמצים לאורך שנים בבניית גשרים בינינו, שלא מתוך התפשרות או ויתור על עקרונות.
אינני מתכוון ליחסים במישור האישי, הגם שאלה חשובים ביותר. גם לא לנימוסים נאים בין נציגי הזרמים הנפגשים על שולחנם של תורמים, קרנות פילנתרופיות וועידות של ארגוני-על. מדובר על גשרים מהותיים, היוצרים אחיזה של ממש בכל צד והנשענים על יסודות איתנים.
השאלה אם ניתן לבנות גשרים כאלה?
תשובתי: ברוב מישורי-המפגש הקיימים – אין סיכוי. הדבר מחייב יצירת מישורים חדשים שיאפשרו את המפגש למרות הפערים. זה קשה מאוד – אבל אפשרי!היחסים בין רפורמים לאורתודוקסים מתנהלים בשני ערוצים נפרדים: מאבק ציבורי ופוליטי בין קבוצות יריבות מחד, או דיאלוג ושיתוף פעולה, במה שניתן, למען כלל ישראל ועתידו, מאידך. יש בהנהגה הרפורמית והקונסרבטיבית מי שמנסים ליהנות מכל העולמות: להיאבק באורתודוקסיה ובממסד הדתי גם בנושאים שאינם קשורים כלל לפיתוח קהילותיהם בארץ, ולהרים קול זעקה מרה כשהאורתודוקסיה משיבה מאבק, מתגוננת מניגוח כלפיה או יוצאת בהצהרה נגדית. מן העבר השני, רוב ההנהגה האורתודוקסית תקועה עמוק במאבקים הישנים ואינה בשלה לבחור במסלול של דיאלוג ושיתוף תוך מחלוקת בדומה לזה שהיא מנהלת עם היהודים החילונים.
כאמור ישנם ביני לבין הרפורמים והקונסרבטיבים פערים גדולים ויש לי ביקורת על דרכי התנהלותם וסגנונם של חלק מהמנהיגים בתנועות אלה. אולם במאמר זה לא אשתדל לשמור על איזון, אלא להפנות את עיקר-דבריי לציבור הרחב האמון על זהות והשקפת עולם אורתודוקסית.
מאתיים שנה השבנו מלחמה ל"מחדשים" ול"מתקני-הדת" ועתה הגענו לעת חשבון-נפש: האם יש איזה חידוש או רעיון מודרני שהאורתודוקסיה עצמה, או לפחות חלקים רחבים בתוכה, לא הצליחה להתמודד עמו? האם בעידן של גיוון אין-סופי של קהילות אורתודוקסיות מודרניות וחרדיות יש משמעות למאבקים נגד הרפורמים? או שמא הצהרות מתלהמות מושמעות יותר בשירות המאבק בין קבוצות אורתודוקסיות לבין עצמן ולצורכי דה-לגיטימציה פנימית? מהו בכלל משקלם של הרפורמים בישראל בעידן של הפרטה כמעט טוטאלית של חיי הדת (כשרויות פרטיות; בתי דין פרטיים; קהילות; חסידויות; ישיבות; מקוואות וכד')? האם בתקופה זו של גידול, ריבוי והתעצמות טרם הגיעה העת לכך שהאורתודוקסיה תזנח ביטויים של חולשה שאפיינו אותה עד לפני ארבעים-חמישים שנה ותפסיק להגיב מתוך פחד בלתי-מוצדק?
שכבות רחבות בציבור רואים בדרכה של היהדות הרפורמית עידוד והעצמה להתבוללות. פעם חשבתי כך. בבחרותי חינכו אותי להאמין "שאין נכד של רפורמי". זו אמירה שקרית. יש המשכיות של דורות בקהילות הרפורמיות. במשך הזמן למדתי שיש גם אורתודוקסים שמעשיהם עודדו התבוללות. שיש חילונים וגם רפורמים המעודדים התבוללות. יחד עם זאת למדתי שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית על הקהילות, בתי המדרש והארגונים המרכיבים אותה נאבקים בדרכם על הישרדות העם היהודי ומהווים מרכיב חשוב במאמץ זה.
הגיעה העת לומר לאחינו ובשרינו, או שמא קודם לעצמנו: יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, אנו אוהבים אתכם אהבת-אמת ואיננו נאבקים בכם יותר! אין אנו מוותרים על עקרונותינו ולא על נאמנותנו לחיי תורה ומצוות על-פי ההלכה. דווקא מתוך תחושת ביטחון בדרכנו, אנו זונחים את היריבות ועוברים למישור אחר, בו אולי נצליח, במאמץ רב, לבנות גשרים לשיתוף פעולה, למען כלל-ישראל ועתידו.
הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא רב היישוב הר אדר ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
אילוסטרציה
צילום: דודו בכר
הרב נפתלי רוטנברג
באדיבות מכון ואן ליר
מומלצים
