הקוד הישראלי: ליבה

השבוע, כשרבבות ילדי ישראל יצעדו לבתי הספר, יתחדש הדיון הציבורי על "תוכנית הליבה". החופש הגדול ועוד כמה נושאים אחרים השכיחו קצת את הנושא שהעלה את סף המתח בחברה הישראלית לפני פגרת הקיץ. דם רע הסתובב בארץ בחודשים האחרונים סביב נושא זה.

המכשול העיקרי ב"תוכנית הליבה" הוא התחושה של מערכת החינוך העצמאית ש"המדינה החילונית" מבקשת לגזור עליה "גזירות שמד". ההשוואה שעולה תדיר בטורי פובליציסטיקה חרדיים ובדרשות של רבנים היא לניסיון

של שלטון הצאר לכפות את ה"השכלה מטעם" (אמצע המאה ה-19) על כל אזרחי הממלכה. ההשוואה הזו הופכת את כל מי שעומד בשער וחוסם את תכנית הליבה לגיבור במלחמת קודש וללוחם במלחמתה של תורה. אך ההשוואה הזו רעה וחולה.

מדינת ישראל אינה רוסיה ותוכנית הליבה אינה מזימה ואינה גזירת שמד. תכליתה של תוכנית הליבה היא ליצור מכנה משותף בסיסי שאליו ניתן לחבר את כל מי שמשתתף במארג החיים הישראלי. מי שבוחר להתנתק באופן חד-צדדי ממארג זה, משוחרר מהליבה ומהלב כאחד. הוא אינו מקבל ואינו נותן, ואינו שותף לאתגרים וליעדים של החברה הישראלית. ההתנתקות יכולה להיעשות הן מהצד הדתי, המואס בשיתוף חיים עם היהדות החילונית, והן מהצד הליברלי החופשי, המואס בשיתוף חיים עם היהדות הדתית. אלה כמו אלה לא יהיו שותפים לתוכנית הליבה המחייבת סל משותף שמכיל את מוצרי היסוד של ערכי היהדות, הדמוקרטיה וההשכלה.

לא להתפזר לאוהלים

אני מבקש להיעזר בהתבוננות בפרשת השבוע "כי תבוא" כדי לעורר מחדש, בצורה מבוקרת, את הצורך בתוכנית זו.

בראשה של הפרשה מתארת התורה בחגיגיות יתרה את מצוות הבאת הביכורים. אומרים בשם האר"י ז"ל שמצוות הבאת הביכורים היא תיקון לחטא המרגלים, שהרי המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה ומצוות הביכורים ניתנה משום חיבת הארץ. יש רמז לזה במשנה ביכורים "יורד אדם לגנו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רימון שביכר..." שלושת המינים המוזכרים במשנה הם שלושת המינים המוזכרים בחטא המרגלים, לרמוז שיש קשר בין זה לזה.

חטא המרגלים הכניס למחנה ישראל ארס של יאוש. התוצאה של שמיעת המרגלים הייתה שכל משפחה התבצרה באוהלה בלילה של בכי. זה היה רגע של פירוד. באובדן היעד המשותף (הכניסה לארץ) מצאו עצמם יושבי האוהלים במדבר נעדרים חוט מקשר. הבכי הזה של אותו לילה הפך להיות הסמל לכל אותם בכיות של התפרקות ישראלית לפרודות ולחורבן.

התמונה של תהלוכת הביכורים, כפי שמתוארת במשנה, מעלה את תמונת ההיפך מההתפרקות הזו. לא נותנים לאף אחד להעלות את פירותיו לירושלים לבד. אדם יורד לגנו ומלקט פירותיו ואז ממתין לשכניו: "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו".

ה"מעמד" המוזכר הוא מושג המתאר חלוקה אזורית של כל החברה הישראלית. החלוקה היא גיאוגרפית ומקבילה בערך למה שאנו קוראים היום מועצה אזורית. בכל אזור היה "ראש מעמד" שגר בעיר המרכזית של המחוז. המשנה המצוטטת לעיל אומרת שאת הביכורים אתה לא מביא לבד. כל חקלאי מסיים את עונת הבציר של הענבים או מסיק הזיתים ומביא את הביכורים לעיר המרכזית של המחוז. שם "לנין ברחובה של עיר" – ממתינים לכל חקלאי האזור שיסיימו את עבודתם וכך ביחד יעלו לירושלים. המשנה מתארת מעבר משמחתו של היחיד המביא את עמל כפיו לבית המקדש לבין שמחת הרבים המשתתפים בתהלוכה חגיגית שהעיקר שבה הוא היחד. אין עלייה פרטית לירושלים.

ומכאן בחזרה ל"תוכנית הליבה"

איך שלא נסתכל על התוכנית הזו, מטרתה אחת – לייצר את קוד החיים המשותף שמחבר את כל חלקי האוכלוסייה לעמוד שדרה אחד. התמונה המפורדת שבה כל סקטור מקים את בית הספר שלו, מייצר את השפה שלו ומחנך על-פי אמות המידה שלו היא תמונת אימים. זהו המרשם הבטוח ביותר להחרבתה של החברה הישראלית.

תוכנית הליבה אינה כפייה חילונית על הציבור הדתי-חרדי. זוהי תוכנית שבאה להבטיח את השפה המשותפת לכל חלקי החברה. באותה תוכנית ליבה מוכרחה לבוא גם אחריות ציבורית גדולה לטיפוח הזהות היהודית של כל ילדי ישראל, הכרת הסידור והתנ"ך, ההיסטוריה והמורשת. ולצד זה שפה לאומית, חברתית ואזרחית. הטיפוח של השפה המרכזית הזו לא שוללת את הגוונים ואת הייחודים. היא רק מבטיחה שלא נהפוך להיות משפחות בוכות בפתחי אוהליהן, אלא חברה המסוגלת להתבונן אל ייעוד משותף ומנהלת את יעדיה מתוך שפה משותפת.

אף גורם במשרד חינוך או במדיניות הציבורית לא רוצה ולא מתיימר לעקור את היהודים ממנהגיהם ומדתם. ההפך הוא הנכון.

מתוך כבוד למסורת ולגיוון המנהגים טיפחה המדינה את הזרמים העצמאיים. תוכנית הליבה מבקשת לעודד את כל האזרחים, והחרדים בכללם, להכיל בסל החינוך את המקצועות שמשמשים עוגן בסיסי ליכולת הבוגרים של המערכת להשתלב במערכת החיים היצרנית.

אין זה סוד שרבים בציבור החרדי מחפשים את הנתיב להשתלבות בעולם הפרנסה. האחריות של המדינה היא לדאוג לאזרחיה, והתלמידים בכללם. מערכת המתוקצבת (גם באופן חלקי) מכספי המדינה – מוכרחה להכיר באחריות זו. ובאותה מידה צריך לעמוד בתוקף על מדידת ההישגים של מערכת החינוך הכללית בהטמעת תוכנית הליבה של מורשת ישראל כדי לשמור את אותה שפה אחת שתאפשר לנו להישאר עם אחד בארץ. 

• מתוך שיעורי פרשת השבוע של הרב בני לאו בבית כנסת "רמב"ן" .