ליגת העל אמת

ממש כמו הכדורגלן הישראלי שתמיד חלמתי להיות, גם אני אתחיל ישר עם התירוצים: בכתבה שלפניכם לא תמצאו את עשרת סרטי הספורט הדוקומנטריים הכי טובים שנעשו אי פעם, אלא רק עשרה שחשבתי שממש כדאי לכם לראות. אין כאן שום אזכור לעבודה של מתעדי ספורט גדולים כמו לני ריפנשטאל ימ"ש או באד גרינספן יבדל"א, שהסדרה שלו "16 ימי תהילה" כיסתה רגעים מדהימים משבע אולימפיאדות (אמיתיות ואלה של החורף); השארתי בחוץ סרטי בייסבול ענקיים כי הם על בייסבול, וסרטי מופת כמו "כשהיינו מלכים" עם מוחמד עלי, כי רק עליו נעשו איזה חמישה שיכלו בקלות להשתחל לרשימה הזאת.

מהצד השני של הסינון, כן תמצאו כאן את "בית שאן סרט מלחמה". נגיד ככה: לא בטוח שיש כאן ספורט אמיתי, אבל הסרט הזה הוא ההוכחה לכך שדרמות ספורט אמיתיות דווקא יש חופשי. יש כאן סרטים על ענפים פופולריים וסרטים על ענפים שלא הייתם צופים בהם תחת איומי אקדח, יש פה סרט בן 35 ואחד שתוכלו לראות בהופעת בכורה בטלוויזיה שלכם רק בחודש הבא. בכלל, חלק מהסרטים תוכלו לתפוס ב־ESPN או בערוצי הדוקו השונים, ואת אלה שלא - טוב, אתם לא צריכים אותנו בשביל להבין איך להשיג את אלה. זהו. מקווה שזה יחזיק אתכם עד שתסתיים הפגרה הארורה הזאת.

"טוב, תגידו לי כשייגמר הקטע המפחיד"

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

1. הם היו אחד עשר

Once in a Lifetime: The Extraordinary

Story of the New York Cosmos

הרבה סרטים דוקומנטריים מז'אנר העלייתו־ונפילתו מנסים להשאיר אותך עם איזשהו מוסר השכל, בדרך כלל מהסוג המבאס. אבל לא במקרה שלפנינו, ואולי פשוט מפני שסיפור עלייתה ונפילתה של הניו יורק קוסמוס השאיר את כל הנוגעים בדבר בעיקר עם המון זיכרונות טובים. חוץ מזה, כשהפסקול התקופתי כולל להיטים של ג'יימס בראון והסופרימז - ועל הקריינות הסופר־קולית אמון השחקן מאט דילון, ויש איזה מיליארד גולים מצולמים היטב - לא הייתם מצליחים להתבאס גם אם בסוף היתה כתובית המדווחת שכל המשתתפים מתו בטביעה.

בהנחה שפיספסתם אותו ב־300 הפעמים הקודמות ששודר ב"יס דוקו", דמיינו שאתם מחזיקים עכשיו את הדי.וי.די וקוראים את מה שכתוב מאחורה: הסרט מביא את סיפורו של סטיב רוס, חובב ספורט מושבע וטייקון תקשורת עם המון כסף לבזבז, שחיפש צעצוע שאין לאף אחד אחר. אז הבנאדם לקח כמה אמריקאים שלא היו מספיק טובים בשביל פוטבול או בייסבול, העניק להם כדור משובץ ואת השם ניו יורק קוסמוס, וצירף אליהם כוכבי־על כמו פלה, קרויף, בקנבאואר ואחד מוטל'ה שפיגלר. זה התחיל ב־1971 עם משהו כמו 47 צופים ואפס חשיפה תקשורתית, ובתוך חמש־שש שנים הפך לטירוף מוחלט: משחקים סולד־אאוט, שליטה אבסולוטית בליגה, וקרנבל תקשורתי שהפך את הקוסמוס להצגה הכי טובה בעיר. והעיר היא ניו יורק, כן?

למרות היעדרו המבורך של מוסר השכל, הסרט הבאמת מצוין הזה עוזב אותך עם לפחות שתי תובנות ספורטיביות חשובות:

1. 30 שנה לפני ריאל מדריד הוכיחו כמה אמריקאים - שאפילו לא ידעו שחוקת הכדורגל מתירה שימוש בנגיחות, כן? - שפרויקט גלקטיקוס זה טוב לעסקים, אבל רע לענף.

2. 20 שנה אחרי שהקוסמוס התפרקו, הליגה המקרטעת בארצות הברית עדיין מנסה לייצר הייפ בעזרת החתמות מפוצצות דוגמת דייויד בקהאם. והיא מגלה בכל פעם מחדש שבלי תשוקה אמיתית, זה פשוט לא עובד.

2. תגדל ותהיה על הספסל

Hoop Dreams

נפתח באזהרה: 16 השנים שעברו מאז שהוקרן לראשונה לא עשו טוב לסרט המעולה הזה. וכעת להבהרה: זה לא באשמתו. הבעיה, אתם מבינים, נעוצה בכל מיליארד הסרטים - גם דוקומנטריים, אבל ברובם עלילתיים - שהתעסקו אחריו באותם חומרים. הרי כולנו כבר מכירים את הקלישאות החבוטות על הנערים

 השחורים והעניים מהשכונה הגרועה במרכז העיר, שמשתמשים בכישרון הספורטיבי שלהם כדי לנסות לבנות לעצמם עתיד שמח יותר. אתם יודעים, השטנץ הקבוע הזה של אבא מובטל ואלים, אמא בגודל סמיטריילר, אח גדול שבעצמו סומן פעם ככישרון גדול והיום חי את החלום דרך אחיו הקטן - וכולם בונים על זה שיכולת הכדרור של ג'וניור תסדר אותם בחיים.

אז ב־Hoop Dreams אכן תמצאו סט קלישאות מהודר, אבל כאן מדובר כאמור בחומרים ממש לא מתוסרטים. וחשוב מכך, בהמון המון חומרים: חמש שנים עקבו יוצרי הסרט אחרי הגיבורים שלהם, שני פרחי כדורסל בני 14 מהחלק הממש גרוע של שיקגו, במסעם מחטיבת הביניים עד לקולג'. ודוגרי, כשלוקחים בחשבון את ההשקעה המטורפת הזאת, קל יותר להבין גם למה הסרט הזה כל כך מוערך - וגם למה הוא נגמר אחרי 171 דקות. בדקתי, זה יוצא כולה ארבע דקות פחות מ"הסנדק".

אגב, אם אתם שואלים את עצמכם מה פירוש "כל כך מוערך", קבלו את הנתון הבא: בשנה שהוקרן לראשונה, 1994, Hoop Dreams הופיע ברשימות הטופ־טן של מבקרי הקולנוע באמריקה יותר מכל סרט אחר. ורק שתהיו בעניינים, 94' היתה גם השנה שבה יצאו "חומות של תקווה", "פורסט גאמפ" ו"ספרות זולה".

3. בעיניו של מייק

Tyson

אויי, איך זה בשביל אתגר: להושיב מול המצלמה מישהו שהקריירה והחיים האישיים שלו היו נחלת הציבור ב־20 השנים האחרונות, ואפילו נחקרו בעבר בסרטים תיעודיים אחרים - ועדיין להוציא מזה מסמך דוקומנטרי שגם יפתיע אותך מחדש וגם ידביק אותך לכורסה. לא פשוט, בטח תסכימו איתי. אלא שלשמחתי ולשמחתכם, הבמאי ג'יימס טובאק הבין שיש דבר אחד שאנשים עוד לא יודעים על מייק טייסון: איך בדיוק עובד המוח החצי אפוי שלו.

כדי להעניק לצופה את הגישה האקסקלוסיבית לאחד הראשים היותר שרוטים בתולדות הספורט והבכלל, טובאק פשוט כיוון אל טייסון מצלמה, חיבר לו מיקרופון קטן וביקש ממנו להתחיל לשפוך מילים. בלי מראיין, בלי מרואיינים אחרים, בלי

 קריינות (את קטעי הארכיון הספורים מקריין טייסון עצמו). בחדר העריכה פוצל המסך אחת לכמה דקות, ונוספו אפקטים בסיסיים כמו משפטים מהדהדים שיוצרים אצל הצופה את התחושה שהוא שומע את המחשבות של "איירון מייק".

לא רק צורת העשייה הופכת את "טייסון" לחוויה. יותר מכל תעלול סאונד או זווית צילום, יש משהו מהפנט במה שיוצא לאיש הזה מהפה - וכאן הוא באמת מדבר על הכל. על הילדות הקשה בברוקלין, על הנישואים המיותרים לרובין גיבנס, על הגירסה שלו ל"תקרית האוזן", ובעיקר על הקשר שנוצר בינו לבין המאמן הזקן והאב החלופי קאס דאמאטו. הקטעים שבהם החניך המצטיין שלו נחנק מדמעות כשהוא נזכר בו הם לא פחות ממופתיים. ואגב מופת, טייסון חושף בשלב מסוים שאת חגורת האליפות הראשונה שלו הוא השיג למרות זיבה מתקדמת שבערה לו בתחתונים. לפחות זה סגר לו את הפינה של לעלות עצבני לקרב.

לאורך המונולוג הפסיכי שלו, אי אפשר להתעלם מזה שטייסון יוצא מגדרו כדי לדבר בטון ענייני ולהשתמש במילים הכי גבוהות שהוא מכיר. רק שפעם או פעמיים - כשהוא נזכר בדמויות מפתח מעברו כמו הנאנסת שסידרה לו שלוש שנים בכלא, או האמרגן הנכלולי דון קינג - בורח לו הטייסון החוצה והוא יורה שרשרת של קללות כל כך מטונפות שמתחשק לקום ולהעביר מגבון לח על המסך. בשוט הסיום אומר טייסון ש־What I’ve done in the past is history, and what I do in the future is a mystery. על אותו משקל, הסרט הזה פותר לפחות תעלומה אחת: מה הולך בראש של הספורטאי הכי מפחיד בתולדות האנושות.

4. שיטת הכיסא החם

Murderball

תחשבו על זה ככה: כמה טוב צריך להיות סרט כדי שנתעלם מהעובדה שהוא עוסק ברוגבי כיסאות גלגלים, ענף כל כך זניח שאפילו ערוץ הספורט לא משדר אותו?

בעיקרון, רוגבי כיסאות גלגלים זה בדיוק כמו רוגבי רגיל - רק עם פרקט במקום דשא, כדור עגול במקום אליפטי, ומפלצות קשוחות בכיסאות גלגלים במקום מפלצות קשוחות עם רגליים מתפקדות. כל השחקנים כאן עברו תאונות מחרידות או מחלות

 ילדות קשות שריתקו אותם לכיסא, אז הם החליטו לשריין אותו עם המון צינורות ומשטחי פלדה כדי שייראה כמו משהו מסדרת סרטי "מקס הזועם", ולהיכנס אחד בשני כל הדרך אל שער היריב.

הסרט מתעד את השנתיים שבין אליפות העולם של 2002 למשחקים הפאראלימפיים של אתונה 2004, ומתמקד בנבחרת האמריקאית, שנחשבת לטובה בעולם. אבל הכוכב האמיתי כאן הוא ג'ו, שחקן שנופה מהסגל האמריקאי וכל כך נעלב שהחליט לחצות את הכביש ולאמן את קנדה, הנבחרת היחידה שמסוגלת לקחת לאמריקאים את הכתר. בין לבין מדברים החבר'ה בגילוי לב - או יותר נכון, בגילוי קורע לב - על הקשיים והמשברים שחווים אנשים עם מוגבלויות, על התקוות שלהם ואפילו על חיי המין המגוונים שלהם. התמהיל הזה של דרמה אנושית וספורטיבית סידר ל־Murderball מועמדות לאוסקר ול־14 פרסים אחרים - הישג לא מבוטל לסרט שצולם במצלמה בסיסית אחת, ובעזרת ציוד הקלטה ותאורה מהסוג שאפשר לקנות באופיס דיפו.

אגב, לאחד מכוכבי הסרט קוראים מארק זופאן אם הוא נראה לכם מוכר, זה כנראה בגלל שב"ג'קאס 2" הוא התנדב לחבר לכיסא הגלגלים שלו מנוע רקטי ולשגר את עצמו מגשר עץ קטן אל תוך אגם קפוא.

5. זה לא גברת, זה הדון

The Two Escobars

את הסיפור על אנדרס אסקובר, הבלם האגדי של נבחרת קולומביה שנרצח אחרי שכבש גול עצמי במונדיאל של 94', אתם בטח כבר מכירים. גם על האסקובר השני - פבלו, ההוא שנחשב לפושע הכי גדול בתולדות האנושות - כבר שמעתם לא מעט. אז מה בכל זאת חדש? ראשית, הסרט הזה: הוא יוקרן לראשונה לקהל הרחב רק בחודש הבא. ושנית, התיאוריה של צמד הבמאים: הם מאמינים, ויש להם הוכחות שמגבות את האמונה הזאת, שמותו של ברון הסמים הוביל בעקיפין גם למותו של הכדורגלן.

אבל רגע, בואו נעשה קצת סדר. החלק הראשון של הסרט מוקדש לדון פבלו, ומתעכב בעיקר על הקשר שלו לכדורגל. מעט האנשים שגם הסתובבו איתו אז וגם נושמים היום מספרים למצלמה אנקדוטות, למשל על איך באמצע מרדף מלווה

 ביריות שלף הבוס טרנזיסטור והצמיד לאוזן כי בדיוק התחיל שידור המשחק של הנבחרת. אנחנו שומעים גם על משחקי הראווה ש"אל פטרון" אירגן אצלו בווילה בהשתתפות שחקנים מפורסמים מכל דרום אמריקה, וביניהם אנדרס אסקובר, נגד נבחרת הכוכבים שהצליח להעמיד הקרטל המתחרה של קאלי. אגב, מאוחר יותר קנה הפטרון את הקבוצה המקומית נסיונל מדיין, גם כדי להלבין דרכה כספי סמים וגם כי זה מאפשר לך להוציא להורג את השופט שלא נתן לך פנדל (קרה במציאות. לפחות פעם אחת).

כוכבי קולומביה מהשנים ההן - ענקי כדורגל כמו קרלוס ולדראמה, פאוסטינו אספרייה ורנה היגיטה - מתארים ב"שני האסקוברים" מין כלוב של זהב. שנים שבהן זרם המון כסף לכדורגל הקולומביאני בכלל ולנבחרת הלאומית בפרט, רק שבתמורה נאלצו השחקנים להיות נחמדים לרוצח המונים. עד שזה נגמר: חצי שנה לפני המונדיאל בארצות הברית הצליחו כוחות הביטחון בקולומביה להשבית סופית את פבלו אסקובר, ואותם כוכבי נבחרת גילו שיורשי העצר שלו הם אוהדים הרבה פחות שרופים.

בסרט, חלק מפרויקט 30 For 30 של ערוץ ESPN (ר' מסגרת), מתגלה לראשונה שלמשחק נגד ארצות הברית - זה שככל הנראה עלה לאנדרס אסקובר בחייו - שחקני נבחרת קולומביה עלו כשהראש לגמרי במקום אחר. רק כמה שעות קודם לכן נודע להם שראשי הפשע החדשים במולדת הרגו את אחיו של אחד השחקנים, חטפו את בנו בן השלוש של אחר, ודרשו מהמאמן להוציא מההרכב איזה שחקן שלא בא להם טוב.

6. דונקי ביזנס

The King of Kong: A Fistful of Quarters

סרט דוקומנטרי נמדד ביכולת שלו לרתק אותך למסך גם כשהוא מתעסק בנושאים שרחוקים ממך שנות אור, נגיד גברים בוגרים ודי מוזרים שמנסים לנצח אחד את השני ב"דונקי קונג". אתם יודעים, משחק הארקייד ההוא מהאייטיז שבמסגרתו אתם נדרשים לקפוץ מעל חביות שזרקה עליכם גורילה חומה. ולאלה שתוהים מה עושה סרט על גיימרים ברשימה הזאת, כמה מטובי הפרשנים של ערוץ ESPN דירגו אותו ברשימת הטופ־פייב־דוקומנטריים־על־ספורט שלהם. ובצדק, כי בסרט

 הזה יש את כל החומרים שמהם עשויה יריבות ספורטיבית אמיתית: שני מתמודדים, אחד פייבוריט מעצבן והשני אנדרדוג קלאסי שמיד מגייס אותך לצידו; ים של אמוציות נלוות; ובתור רוטב, תחרותיות כמעט בלתי נתפסת. רבאק, מדובר פה בחביות ובגורילה.

"קינג אוף קונג" עושה לכם היכרות עם סטיב וויבי מוושינגטון, מהנדס בהשכלתו אבל מורה מתוסכל בתיכון מתוקף הנסיבות, שכל חייו חיפש את הגרוש שישלים לו את הלירה. יש לו אישה חמודה, שני ילדים יפים ובעיה אחת גדולה: הוא הצליח לנפץ שיא נקודות היסטורי בדונקי קונג, אבל הארגון שאחראי לתיעוד הניקוד במשחקי ארקייד - כן, יש דבר כזה, וכמובן שמדובר בחבר'ה רציניים פחד - לא מאמין לו. למה? כי הפריק שהחזיק בשיא הקודם הצליח לשכנע אותם שמדובר בהונאה, ועכשיו וויבי צריך גם לצאת למסע לטיהור שמו, וגם לנסות לשבור שוב את השיא בנסיבות רשמיות.

אם כל הסיפור הזה נשמע לכם חנוני ברמות קמרלינגיות, אז אתם צודקים. אבל רצוי שתדעו עוד משהו: 79 הדקות של הסרט הזה ימסמרו אתכם לספה, יגרמו לכם לשנוא חלק מהדמויות, לאהוב חלק אחר ולרחם על כל הנ"ל. נסו לתפוס אותו ב"יס דוקו", ואז ללכת לשחק דונקי קונג ולהיפסל כבר במסך הראשון.

7. חבילת הגלישה

Riding Giants

עד שצפיתי בסרט הגלישה הזה היתה לי הגדרה די ברורה לאלה שרואים גל בגובה של ארבע קומות ואומרים "הממ, זה בטח יהיה מגניב": חבורה של דפקטים. מאז שצפיתי ברור לי שצדקתי, אבל עם כוכבית קטנה: דפקטים דפקטים, קשה לחשוב על ספורט שיכול לייצר פיצוצי אדרנלין גדולים יותר ממה שהחבר'ה האלה חווים ברכיבה על ענקים.

עקרונית, הסרט מנסה לעקוב אחרי התפתחות הגלישה על גלים מפלצתיים - נגיד 20 מטר גובה - מהוואי של שנות ה־50 ועד קליפורניה של סוף הניינטיז, תוך התמקדות בכמה רצועות חוף ידועות לשמצה. בפועל, מה שאתה מקבל זה אוסף

 נדיר ומרהיב של קליפים שנערכו מתוך סרטים ביתיים וצילומי סטילס מהסוג שאנשים מגדילים לכדי פוסטר. בין לבין מספקים הכוכבים המיתולוגיים של הז'אנר תיאורים מהפנטים, למשל של מצב שאפשר לקרוא לו מכונן: כשמתברר לך שהאתגר האמיתי על הגל הזה הוא לא להצליח לרכב עליו, אלא לשרוד את השנייה שהוא נשבר ויוצר הר של קצף לבן.

באופן טבעי יש גם עדויות מצמררות של מה שקורה כשההר מצליח להשיג אותך, וכמובן התעכבות בלתי נמנעת על כמה מהחברים שהים השאיר אצלו.

בקטגוריית הבונוסים המיוחדים תוכלו למצוא את הקריינות של סטייסי פרלטה (בעצמו אגדת סקייטבורד וגלישת גלים), ופסקול מעולה שכולל להקות כמו פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס, סאונדגארדן ולינקין פארק. אה, וגם תיעוד מצולם של הגלישה שנחשבת לגדולה אי פעם - הן מבחינת גובה הגל והעוצמה שלו, והן מבחינת הווירטואוזיות של הגולש. עוד דפקט.

8. אתם זוכרים את השרירים

Pumping Iron

יש שני מכשולים קטנים שתצטרכו להתגבר עליהם כדי ליהנות מ־Pumping Iron. הראשון הוא העובדה שהסרט צולם לפני 35 שנה וזה ניכר בו, למשל בקריינות שנשמעת קצת כמו יומני כרמל. המכשול השני הוא שמדובר בסרט על בודי־בילדרים, כך שתדירות ההופעה של גברים גדולים ומשומנים בספידו קטן עומדת על משהו כמו ארבעה לדקה - ועוד לא אמרנו כלום על תסרוקות הסבנטיז המחרידות שלהם.

עכשיו כשגמרנו עם הדיסקליימר, יוצרי הסרט בחרו לתעד את ההכנות של שלושה מתמודדים לתחרות "מיסטר אולימפיה" של 1975, שנערכה בדרום אפריקה. אחד מהמתמודדים האלה הוא ארנולד שוורצנגר, והשניים האחרים רוצים לרשת אותו:

 אל התחרות ההיא, מין אלוף האלופים של פיתוח הגוף, שוורצנגר ניגש כדי לנצח בפעם השישית ברציפות ואז להודיע על פרישה. בשביל לדעת איך זה נגמר תצטרכו להתארגן בעצמכם על הסרט, כדי שאני לא אהיה היחיד שיתרשם מהאווירה ההומו־אירוטית שלו.

האמת, הקטעים הכי חזקים כאן הם אלה שבהם שוורצנגר פשוט יושב מול המצלמה ומדבר. הכנות של האיש העצום הזה תופסת אותך לא מוכן כמה פעמים במהלך הסרט; הוא משווה את האימונים בחדר הכושר לחיי המין שלו, ולהבדיל, מספר איך החליט לוותר על ההלוויה של אביו כדי לא להסיט לעצמו את הפוקוס חודשיים לפני תחרות גדולה. כשרואים את הביטחון העצמי והאמביציה המטורפת של האיש הזה, קל יותר להבין מאיפה בא לו הרעיון להתמודד כמעט 30 שנה אחר כך על תפקיד מושל קליפורניה, ומאיפה בדיוק הגיעה הווינריות שעזרה לו לזכות בדברים גם כשהגיע הזמן לתלות את הספידו הקטן וללבוש חליפה ועניבה.

9. הפקולטה לפוטבולוגיה

THE U

לא מזמן התווכחתי עם חבר על פוטבול. אני טענתי שה־NFL זה אחלה, אבל כצופה אני נהנה יותר מקולג'־פוטבול. הוא מצידו טען שאני מטומטם. נזכרתי בדו־שיח הפורה הזה כשצפיתי לא מזמן ב־The U, הדוקומנטרי המעולה על קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת מיאמי, וחשבתי: מטומטמת אחותך.

אם לא קוראים לכם עפר שלח או שמעולם לא גרתם בדרום פלורידה, אתם בטח לא יודעים שמיאמי זכתה בארבע אליפויות בין השנים 1983 ל־91'. ולמה שיעניין אתכם לראות סרט על קבוצת פוטבול, מוצלחת ככל שתהיה, שאתם לא מכירים? אז

 דבר ראשון, כדאי לכם לראות כל דבר של הבמאי בילי קורבן, דוקומנטריסט מעולה שחתום גם על Cocaine Cowboys וסרט ההמשך שלו Hustlin' With the Godmother. ודבר שני, זה שווה את הזמן שלכם בגלל הדרך המאוד מסוימת שבה מיאמי לקחה את האליפויות האלה.

העיר מיאמי של תחילת האייטיז היתה מקום די גרוע. סמים, זנות, הימורים ואלימות קשה היו חלק אינטגרלי מהנוף, והמתח העצום בין המשטרה והממסד הלבן לשחורים ולמהגרים הקובנים לא בדיוק הקל את החיים. ובאותה תקופה, גם קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה המקומית לא ממש עניינה מישהו - לפחות עד שהדיקן העניק את משרת האימון להווארד שנלנברגר. המאמן בעל השם הקליט הבין שעם הסגל הקיים הוא לא יגיע לשום מקום, והחליט לחפש רחוק יותר: בגטאות השחורים ובהוואנה הקטנה, מקומות שאליהם נכנסו אז אנשים לבנים רק תחת חיפוי ארטילרי. החדשות הטובות מבחינת שנלנברגר היו שהחיפוש הזה הניב כמה כוכבי פוטבול שרק חיכו להתגלות, והחדשות הרעות מבחינת הליגה היו שדובר בעיקר באוסף של ערסים - חלקם בעלי עבר או עתיד פלילי - שלא התכוונו לדפוק חשבון לאף אחד. למעשה, החבר'ה האלה נחשבים לאלה שהנחילו בקולג'־פוטבול את הקטע של החגיגות התיאטרליות אחרי כל טאצ'דאון, כמו גם את הקטע של להמשיך להבריג את הראש של היריב לתוך הדשא גם הרבה אחרי שהסתיים המהלך.

ההצלחה הספורטיבית וגישת הכולם נגדנו הביאה לכך שמיאמי כולה התאהבה כליל בקבוצה הסטודנטיאלית שלה, עד לרמה ש"הדולפינס" מה־NFL הפכה באותה תקופה לבת החורגת של העיר. תנו לסרט הזה צ'אנס - זה עוד אחד מה־30 For 03, ושוב ר' מסגרת - ויש סיכוי שגם אתם תתאהבו בקולג'־פוטבול.

10. הבית של הפועלים

בית שאן סרט מלחמה

אחת הקלישאות הכי תשושות בספורט היא שהמזל הולך עם הטובים. במקרה של "בית שאן סרט מלחמה", הטובים הם יוצרי הסרט רינו צרור ודורון צברי, שהמציאות סידרה להם בדיוק את ההפי־אנד שאליו מייחלים הצופים כבר משוט הפתיחה.

אם הוא איכשהו עבר לכם מתחת לרדאר, "סרט מלחמה" מלווה את קבוצת הכדורגל של הפועל בית שאן במהלך עונת 6־1995. זה תיעוד פשוט אבל מבריק של חדר ההלבשה והיציע והרחוב ואורח החיים הבית־שאני, 85 דקות שמצליחות לרגש אותך מכל מיני כיוונים. גם כשהמצלמה מופנית אל כר הדשא, גם כשהיא מתעדת את השוער מאיר כהן מתעורר על מיטת הנוער בבית הוריו, וגם כשפיני האוהד מתפייט על יופיה של בית שאן בעודו נצמד לירכתיה של משאית זבל מקומית. לא במקרה הפכה הפועל בית שאן לקבוצה השנייה של המון אוהדי כדורגל בישראל כשהסרט יצא ב־1996 - אפיזודה שהסתיימה רק שנתיים אחר כך, כשלכמה כדורגלנים בית שאנים נפתחו השרוכים באמצע התקפה של בית"ר ירושלים.

לא ראיתם את "בית שאן"? תראו. ראיתם 200 פעם כמוני? תפרגנו לעצמכם הקרנה נוספת. אפילו רק כדי להתבשם שוב מהדיאלוג הזה בין רינו צרור והאפסנאי של בית שאן בסיום המשחק נגד מכבי תל אביב:

צרור: "איפרגן, למה שמת לתל אביבי ההוא ארגז קרח בראש?".

איפרגן: "שילמדו איך להתנהג".