גם בענייני אהבה, גבר לא נוטה לבקש עזרה

הפניות להשתתפות בפרויקט אהבה במעקב המשיכו לזרום, אבל רק נשים. לא היה אפילו גבר אחד שמוכן לבדוק את האפשרות לטפל בעצמו בשביל האהבה. ניסיתי לברר גם אצל מטפלים מקצועיים שאני מכיר את השאלה: האם גברים באמת נמנעים מטיפול, ואם כן – למה.

רובם הסכימו מיד עם ההנחה שזה קשור לחינוך ולציפייה החברתית שנוצרת בעקבותיו. דווקא באופן מפתיע אמרה לי מישהי משהו שנגע לליבי יותר מכל: "אצלנו הנשים לא למצוא אהבה זה הדבר הכי מסריח שיש. ואם תשאל אותי - הכי פחות בשליטתנו ולכן מבאס במיוחד". הייתכן שנשים ללא אהבה סובלות יותר מגברים?

שרי רפאל, פסיכולוגית קלינית הוליסטית:

"לצערי זה לא מפליא, והתופעה הולכת ומתגברת עם השנים. פעם בקליניקה שלי המצב היה חצי-חצי גברים ונשים. היום בקושי יש אחוז אחד או שניים של גברים. יש בעיקר נשים וגייז. לגברים יותר קשה לפתור בעיות דרך דיבור ולא מעשה. תגיד להם לטפס על הר, להקים יחד תעלה, או לצלוח נהר - הם יקפצו על האתגר. תגיד להם לשבת מול עוד אדם בחדר לבד ולדבר על מה שמטריד אותם - הם יעדיפו ללכת לרופא שיניים או לתרום דם עם מחט גדולה. טיפול הוא לדבר על רגשות, 'לחפור' בנשמה, ועוד בלי פתרונות תכל'ס מידיים. לרוב הגברים קל יותר לפעול, גם אם זה קשה, ובתנאי שאפשר לראות תוצאות קונקרטיות, ורצוי - מיידיות. מעטים הגברים שהם גם ורבליים באותה מידה (בני מזל תאומים, למשל, מאוד תקשורתיים). לכן, אני מצליחה לא רע להפנות בעלים של מטופלות למאמן, לא לפסיכולוג. אימון, שהוא יותר קונקרטי ומוגבל לתוצאות ולמספר מסוים של פגישות, פופולרי יותר אצל גברים. אבל גם באימון הקושי לפנות גדול אצל רוב הגברים. בתרבות שלנו להיות גבר זה לא להראות חולשה, לא להיעזר, להסתדר לבד, לא לעשות עניין מבעיות.

האקט של ללכת לטיפול דומה לבקשת עזרה, להודות שאתה לא מסתדר לבד, שיש לך בעיה. רוב הגברים מפרשים זאת כחולשה וכהתנהגות לא גברית. כמה חבל. הרי ללכת לטיפול דורש כל כך הרבה אומץ, ובכלל - המסע פנימה מלא הרפתקאות כמו טרקינג בג'ונגל בתולי .ש שם כל כך הרבה סכנות / בורות / מפלות/ הרים / שלגים/ סופות / חיות טרף/ מלחמות ונצחונות. כל כך מתאים לגברים גיבורים. וגברים שמעזים לעשות זאת הם כל כך יותר גברים בסוף המסע. שלא לדבר על כך שבסוף יש גם פרס - אהבה (עצמית וזוגית), שלום, בריאות ושמחה. עצוב לי בשביל הגברים, שאני אוהבת בכל ליבי, ובשביל הנשים שנשארות לבד מפני שהגברים לא אמיצים מספיק ללמוד ולהתפתח. 

אם נדבר על הסטריאוטיפ הנפוץ של הדמות הנשית והגברית, אולי נשים בכלל יש להן יותר קשר עם הרגשות שלהן. בדרך כלל הן 'מריחות' את העולם דרך פילטר רגשי, בזמן שגברים כנראה מריחים את העולם דרך פילטר לוגי/פיזי. אדם שהפילטר שלו יותר רגשי יהיה יותר זמין לפתרון שיש לו "צבע" רגשי, עצם הפרויקט 'אהבה במעקב' הוא יותר רגשי.

יכול להיות שגבר מזדהה עם 'העדר', הגדול וההמוני, גבר צריך שכולם יצעקו את אותו ההמנון באותו הקצב. גברים אולי גם לא מוכנים להודות במצוקה הרגשית שלהם בפומבי. לאשה, לעומת זאת, יש 'עדר אינטימי' נבחר וקטן. היא צריכה שבתוך העדר יהיה לה קשר רגשי עמוק, שתוכל לזהות מי אויב ולמי אפשר לשפוך את הלב. אשה גם יותר בוכה ומבטאת רגש בפומבי בקלות.

בחברה שלנו יש התניה שקצה השבריריות של הגבר זה לקחת את התפקיד של ילד, 'הבן של', כדי לקבל הגנה מהאם. זאת הנקודה הכי רחוקה מבחינה סוציאלית שמותר לו או מצופה ממנו להיות שברירי, להבדיל מבחינה חברתית, בה בדרך כלל סיטואציה של גבר שהוא 'ילד של אשתו' לא מקובלת, זה נתפש כמגוחך. אילו היינו עושים את אותו הפרויקט בחברה מטריאכלית במקום בחברה פטראיכלית כמו שלנו, סביר להניח שהמצב היה הפוך - רק גברים היו פונים.

גברים נוטים פחות לדבר על בעיות רגשיות. זה משהו שמשתנה בזמן האחרון, אבל עדיין קיים. גברים נוטים גם פחות לדבר על כשלונות שלהם באהבה. הצלחה עם נשים מגדירה באופן מסורתי את הגבריות. גברים נוטים פחות להודות בפני עצמם שהם חולים, כולל במחלות פיזיות, והם הולכים פחות לרופאים. מחלה, על פי התפישה הגברית, היא בושה. באופן ספציפי, לפרויקט 'אהבה במעקב' צצה בעיה נוספת, די קריטית על רקע התפישה העצמית הגברית: הפרויקט הזה מוחצן מדי. לא מדובר בללכת לטיפול, אלא בסוג של תוכנית ריאליטי. למאמרים של אבינועם בן זאב

עמירם מ', תרפיסט: 

נשים בהכללה יודעות לקבל עזרה הרבה יותר בקלות מגברים, לגברים יש קושי לבקש עזרה, ובמיוחד מגברים אחרים. אם ננסה להתבונן בתוכנית האבולוציונית, הרי לנשים יש קושי ללדת לבד, והן זקוקות לעזרה לשם כך. מעגלי נשים היו בכל כפר, כמעט אין תרבות שלנשים לא היה מעגל נשים, שמהותו בין היתר עזרה זו לזו. בתרבות הישראלית החדשה גברים יודעים הכל, ודי קשה לקבל עצות ועזרה מאחרים. צא וראה מה קורה בהשלכה לטיפול, זה הרי שיא בקשת העזרה. בדרך כלל אני נתקל בגברים המגיעים לטיפול מפני שהאשה או החברה 'הכריחה' אותם.

מכיר את הבדיחה השחוקה על גבר ואשה שמחפשים כתובת (טרום עידן הג'י.פי.אס), הגבר יסתובב חמש פעמים סביב האזור ויסרב לעצור לשאול, ואילו האשה ברגע אחד תפתח חלון ותשאל. לדעתי גברים נוטים פחות להיעזר באופן כללי, וכך גם בתחום הטיפולי. כהכללה, לנשים יש יכולת מילולית יותר טובה, ולכן הן סומכות על שיחות כקפיצה משמעותית עבורן בחיים. בגלל מבנה המוח השונה בין גברים ונשים, לנשים יש יכולת מפותחת יותר לדמיין ולראות מה אפשרי עבורן בעתיד, ואילו אצל גברים יש התמקדות גבוהה יותר במה שהם צריכים לעשות כרגע - חשיבה שמעודדת סגירת אפשרויות חדשות למה אפשרי עבורם בעתיד. עם זאת, אני רואה יותר ויותר גברים צעירים שעושים דרך של צמיחה והתפתחות.  

עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית:

התשובה- מאצ'ואיזם. יש אפילו מקרים נדירים שבגלל מאצ'ואיזם ממש מתים. גברים שסירבו להגיע לחדר מיון ומתו בגלל זה. הגאווה הגבריות לא מוגדרת כישות נזקקת. החינוך הצבאי מונע חיבור לרגשות הרכים, יוצר בידוד, מונע אפילו הרגשת מצוקה. ויש עניין תדמיתי, נשים מחונכות לבטא מצוקה. הגעה לטיפול היא הודאה בכישלון, משהו מאוד לא גברי. מחקר של חוקרת המיגדר קרול גילגן מצא שאצל בנים בגיל חמש יורד מסך על הרגשות ומתחזק ההיבט התוקפני. למאמרים של עירית קליינר-פז

גברים נמנעים מלחפש באופן פעיל שינוי, מתוך גאווה. זה עניין של הערכה עצמית: כשגבר מחפש שינוי, זה בעצם כמו להגיד שמה שיש אצלו בחיים לא מספיק טוב, כלומר - הוא לא מספיק הצליח. אשה מבינה ששינוי יכול לקדם אותה, בזמן שגבר חושב ששינוי יגלה את חולשותיו, בדיוק את מה שהוא מנסה להסתיר. גברים מחפשים שינוי רק במשבר קיצוני. מה שטוב זה שכשגבר כבר מגיע למשבר ומחפש פתרון לשינוי - הוא יעשה זאת בנחרצות ויעשה כל מה שצריך.

נשים גדלות בין נשים, המדברות על קשיים. יש משהו בתרבות המפתח הרבה יותר רשות פנימית אצל נשים להודות בקשיים ולחלוק בהם. הרשות לראות קשיים מאפשרת התחלה של לקיחת אחריות על קושי. כי הרי כשקושי הוא טבעי, קיים, ממילא אינו מלווה באשמה ואינו דורש התבצרות. נשים וגברים נוטים לצפות מהגבר שיהיה 'גבר' - חזק, מתמודד, מסתדר. מי שגדל על ציפיה כזו יתקשה להודות בפני עצמו על קשיים וממילא לא ייטה להגיע לטיפול. כשזו הציפייה מרגיש הגבר בקלות חוסר ערך ואשמה כשאינו עומד בציפיות. כך מתגבש אגו הגברי שאינו מודה בקושי. אבל בעקבות השינויים בדימוי הגבר והאשה ירדה רמת הקושי והבושה מלהודות בקשיים במגזרים מסוימים. הגברים הפונים לטיפול הם מאותם מגזרים המאפשרים לילד-לאיש להיות מי שהוא, מגזרים בהם נשים מדברות על קשיים גם בנוכחות גברים, לא רק בחברה נשית. 

אביב גיא, מיסטיקנית:

לגברים קשה להתמודד עם האמת, הם מעדיפים ללכת הלאה לשחק עם צעצוע אחר, וכמובן, 'מה יגידו'. טיפול זה הרי לא הישג שאפשר לרוץ לספר עליו לחבר'ה. גברים שמגיעים אלי כמיסטיקנית זה רק מתוך נואשות באהבות נכזבות. נשים מגיעות אליי, כי איך הן יכולות לדעת את מה שבליבו ובמוחו של הגבר שלהן, אם הוא שותק כל הזמן? אז הקלפים מדברים במקומו.

נ.ב.

גברים יוכלו להצטרף למסע "גברי" לשיפור סיכויי האהבה שלהם. אנחנו בודקים כרגע כמה אפשרויות מפתיעות שיותר מתאימות לגברים. אמיצים, הרפתקנים עם ניצוץ רומנטי מוזמנים לכתוב לנו כדי לקבל פרטים נוספים.

• מאמרים נוספים בפרויקט 'אהבה במעקב'