על צד סמול

טוב, מה חשבתם? הנה האמת יוצאת לאור: שיעורי התעמלות הם השיעורים הכי פחות מועילים גופנית בבית-הספר. בשיעור התעמלות זזים ילדינו, בממוצע, בין שלוש לשבע דקות, בשעה שבסתם שיעור רגיל מול המורה בכיתה הם זזים סביב 40 דקות - אתם יודעים, לעבר הנייד, לעבר התיק, לעבר השולחן ליד, לשירותים ובחזרה, לחדר המנהל - כל הפעילות הסטנדרטית הנהוגה בשיעורים פרונטליים.

לא נותר אלא לנסות להבין מה - מלבד במבה, ביסלי, שניצל כוכב, משקאות מוגזים, מעדני חלב, קורנפלקס שוגי, קוקו, לוקו, ביצי קינדר, ביג מק רויאל וחומוס שעושים באהבה - גורם להשמנה הלא מוסברת של ילדינו. מה אנחנו נותנים להם לא נכון מלבד כל מה שבערוץ 2 מתפרסם כמזון ובקרב בעלי בלוטות טעם מוכר יותר כאזור התעשייה. ומכיוון שאין לנו מושג איפה אנחנו טועים, אולי משרד החינוך יצליח, לפחות בגזרה הרחבה מדי הזו, לחנך אותם לחנך אותנו. לחזור הביתה כבר מהגן ולהגיד לנו: אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם - אתם שמנים, ואתם לא תגררו אותי למעלה איתכם.

אז כן, אפשר להתחנחן ולטעון שאלוהי החינוך לא מרחם על ילדי הגן כשהוא מדביק אותם, כבר בגילם, במחלה שמעניקה תרבות המערב לאזרחיה הבוגרים - דימוי גוף בעייתי, ולמצטיינים גם הפרעת אכילה - אבל במצבם הנוכחי, אולי לא יזיק שילמדו לספור בסיוע קלוריות. כל מי שראה מימיו פרק של "שני גברים וחצי" יודע שהילד הוא לא החצי. הוא ילד אמריקאי, מה שאומר שלצורך שקילתו מוטב להגיע לספארי. ישראל מדדה במהירות - להלן באיטיות הבלתי נמנעת שמכתיב משקל הולך ונצבר - בעקבות האחות הכעורה ועודפת המשקל מהמערב. במשפט אחד? אל תתנו להם ביג מק. בטח לא כשהם כל כך סמול.