הבט אחורה בכיף
בתקופת שפל שכולה שעבוד לרטרו, שרון מולדאבי מאושר לגלות את האלבום השלישי של העשירייה הניו יורקית "בודוס בנד", שמצליחה גם להישמע כמו מקורות ההשראה שלה וגם לחבר מוזיקה חדשה העומדת בתקנים המחמירים ביותר
הם מחפשים צלילים חדשים ואסטרטגיות פעולה חדשות, כאלו שייקחו לא רק את הקריירות הפרטיות שלהם, אלא גם את סביבתם התרבותית למחוזות ולאפשרויות חדשים. והם בולטים במיוחד על רקע גל הרטרו העצום שמעכיר את הפופ של השנים האחרונות. רטרו לסול של שנות השישים ולרוק של דיוויד בואי ואיגי פופ מברלין בשנות השבעים ולסינת'-פופ של שנות השמונים ולאולד-סקול של ההיפ-הופ מאמצע אותו עשור וכמעט לכל סגנון פופ אחר מהאלף שעבר.
"בודוס בנד". ללא אינפורמציה צלילית משעממת (צילום: Anthony Gargiso)
וכל ההקדמה הזו לא נועדה אלא לרכך את הרמת הידיים הנכנעת שלי, בבואי כעת להמליץ לך בלא פחות להט על אלבום חדש ומעולה ביותר של ה"בודוס בנד", למרות שכל כולו אכן רטרו. אין בו צליל או רעיון שלא היו יכולים להיברא כבר לפני עשרים שנה ומעלה. ובכל זאת, הוא אלבום לא פחות ממושלם. והוא גם מדגים באופן מאלף היכן טמונה הרעה הכי חולה של אינפלציית הרטרו, ומתי (כמו למשל במקרה של איימי וויינהאוס), כל ההגדרות וכל מאגרי הזיכרון הצלילי במוח ובגוף פשוט נמסים, נכנעים, ומתמסרים בתאווה ליצירת האמנות הכובשת.
זה נפתח בקטע "Rite of the Ancients" באורגן פרפיסה עתיק, אליו מצטרפים גיטרה חשמלית וכלי הקשה לטיניים שהיו יכולים לשרת בדיוק לפני 40 שנה את מיילס דיוויס או קרלוס סנטנה. אחריהם נכנסת חטיבת כלי נשיפה שנשמעת כמו פופ אתיופי, והכל ביחד רוקד, משכר, מפתה, מחשמל, ומציף את הגוף והמוח בשלל מסרים, חלקם סותרים.
יש רגעים בהם אלבומם השלישי והטרי של "בודוס בנד" נשמע כבידור עילאי, ואחרים בהם הוא מהורהר ומערער, מצמרר ואף מפחיד. איני זוכר מתי התמכרתי כך לאלבום שכולו כלי, ושנוצר בעבודה אורגנית ללא שום מניפולציות דיגיטליות בשלבי הביצוע. לכאורה, סוג עבודה שכזה כבר חלף מן העולם, אלא שהבודוסים לא רק גואל אותו משכחה, אלא אף משיבים אותו היישר לפסגותיו הגבוהות ביותר.
הבודוסים. העשירייה הפותחת (צילום: Kisha Bari)
שני האלבומים הקודמים של העשירייה הניו יורקית, שקיימת כבר חמש שנים, הותירו אותי די אדיש. הם נשמעו כנגנים מצוינים, אבל כאלה שאינם רחוקים מרוח חבריהם היותר מפורסמים החתומים באותו הלייבל "Daptone", שרון ג'ונס והדפ-קינגס. ג'ונס היא דוגמה טובה ועצובה לכל מה ששובה בהאזנות ראשונות אבל שב ומאכזב בהאזנות נשנות לאמני הרטרו לסוגיו- היא מבצעת פנטסטית, ונשמעת כתעתיק מדויק לכמה מאמהות המזון של הסול. אבל היות שהיא נעדרת שאר רוח אישית, ובעיקר כיוון שהיא וצוותה אינם כותבי שירים טובים דיים, נשאלת השאלה מדוע עלינו לייחד לה זמן האזנה יקר, במקום לשוב ולהאזין לאמנים המקוריים שבראו את הסגנון.
כאן המקום לחזור לדוגמה המופתית של וויינהאוס: אם הלחנים מוצקים, כובשים ועל-זמניים, ואם המילים מעידות על עולם ייחודי, אז התווית הרטרואית, ככל תווית סגנונית-אופנתית-מכירתית אחרת, פשוט מאבדת משמעות. את כל ענקי המוזיקה לדורותיהם השוו בראשית דרכם למישהו, והם ענדו את גיבוריהם בגאון בחזית עבודותיהם, עד שפיתחו ושכללו את עולמם האמנותי שהפך למזוהה ולמקור השראה בפני עצמו. אלא שבאלף הנוכחי, רמת ההלחנה, ולא רק של הרטרואיסטים, הידרדרה מאוד. ביחס ישיר להידלדלות המקוריות בפופ, כמות אמני הרטרו לסוגיהם כה גדלה, עד שבמקום שיספקו ערוץ מבדר ואף משכיל של קשר בריא אל העבר, הם מאיימים לחנוק את מקורות הצמיחה של העתיד. ואם היום כולם חוזרים אחורה, לאן יוכלו לחזור מוזיקאים עתידיים כשירצו ללמוד מהעבר שלהם שהוא ההווה שלנו? מי בכלל ירצה לחזור ל-2010, ולמה?
והנה באים "בודוס בנד", ועושים את הנדיר והמופלא, ומצליחים לא רק לנגן ולעבד ולהישמע כמו, אלא בעיקר לחבר עשרה קטעי מוזיקה חדשה שכמעט כולם עומדים בתקנים הכי מחמירים של מקורותיהם. הקטע הנועל הוא משחק על "Day Tripper" של הביטלס, אבל לפניו הבודוסים נשמעים כאוסף מקטעי הפסקולים המצטיינים של שנות השישים והשבעים. הם מכדררים בין סרף וסול ופאנק ופסיכדליה ואפרו-ביט וקריצות לסרטים אפלים, סרטי קראטה ומערבוני ספגטי ואין אצלם ולו אינפורמציה צלילית אחת מיותרת או משעממת.
ההישג העצום אינו ביכולות הטכניות הפנטסטיות של הקבוצה, שסיימה את שלב ההקלטות תוך יומיים, אלא ברמות ההלחנה אליהן היא מזדהרת לראשונה. הפרפיסה המשגעת ב-"Unbroken, Unshaven" גורמת לקטע הסול-פאנק הזה להישמע כמעט כמו פלייבק לאחד מהשירים הגאוניים שיאיר רוזנבלום הלחין ללהקות הצבאיות של שלהי שנות השישים. הרצועה הבאה,"Nature's Wrath", נשמעת כמחווה למולטו אסטקה, שנחשב כממציא הג'אז האתיופי?. וברצועה שאחריה, "Golden Dunes", אנחנו כבר, לכאורה, בפסקול אחד מסרטי ה-Blaxploitation האמריקנים של שנות השבעים."Mark of the Unnamed" הוא פסיכדליה ים-תיכונית, וכך הלאה.
הסחרחרת הסגנונית, כאמור, היא רק התוספת ולא העיקר. העיקר הוא שמפליא
ומרגש לגלות שגם ב-2010 מישהו הלחין קטעים כה חזקים, עד שבשמיעות ראשונות קשה להיפטר מהדחף לחזור ולברר האם אלו באמת קטעים מקוריים ולא חידושים מאוחרים לקלאסיקות עתיקות. הרמה הגבוהה כל כך של ההלחנה, היא שמשכיחה ומבטלת את טעם הלוואי של הרטרואיות ומקנה לאלבום טעם מסעיר של הווה מזמין, פתוח, מבטיח, ובעיקר מקיים.
לכל הטורים הקודמים של שרון טורס
לפנייה לכתב/ת 
