קרב ההיאבקות הפך ל'רוקדים עם כוכבים'
"עד לדקות הטובות ברבע השלשי, נראה היה שיכולת הקליעה המדהימה הלכה לאיבוד, אך היא רק התחבאה. השלשות פתחו את המשחק, ופתאום המשקולות ירדו מהרגליים". מוטי דניאל נהנה מהמחצית השנייה בניצחון הנבחרת על פינלנד
דיבורים על הפרש, ולחץ להשיג כמה שיותר, הם אויב גדול לכל קבוצה. למרות שמאמן נבחרת ישראל אריק שיבק דיבר רק על ניצחון על פינלנד, וניסה בצדק להתעלם מהסוגיה, אי אפשר לשים אותה לגמרי בצד. לא במקרה, בפסק הזמן האחרון במשחק הניצחון הקליל בלטביה, דיברו בישראל על חשיבות כל סל. כשהשחקנים יודעים מה עומד על הכף, כולם רוצים להוביל בעשרים הפרש בדקה השניה.
הפינים הגיעו עם אג'נדה אחרת. בלקסיקון שלהם אין את המילה לוותר. עוד לפני המשחק התעקשו על הספסל ה'ביתי', מבלי למצמץ. בפינלנד לא מכירים את ההוויה הישראלית, ולא יודעים איך נגמר הסיפור של אריק אלפסי, שהתעקש לשבת על הספסל הזה במשחק חשוב.
הקבוצה הפינית הוכיחה לאורך הטורניר, שללא קשר לכישרון המוגבל, היא משחקת בנחישות מול כולם, ללא יוצא מהכלל. האגרסיביות הביאה להם ניצחון על ישראל בסיבוב הראשון, והיה ברור שהקו שלהם לא ישתנה גם בת"א. גם יציאתו עקב פציעה של טימו ראניקו לא השפיעה על רמת המוטיבציה. כמות עבירות התוקף של שחקניה היתה מדהימה, בעיקר ברבע השני בו חזרה ישראל לעיניינים.
הנבחרת שלנו פחות אוהבת לשחק מול יריב חזק ואגרסיבי. מלבד המשחק מול מונטנגרו, בכל פעם שנתקלה בטורניר הזה ביריב ששומר ומרביץ - היא נסוגה לאחור והתקשתה לייצר נקודות.
הפעם בורשטיין היה חתום על הקאמבק
אפשר להפיל את הפתיחה הנוראית על הלחץ המנטלי, אבל זה למעשה כבר מוטיב קבוע אצלנו. היום היה זה תורו של טל בורשטיין להחזיר את הצבע לפנים של הקהל הרב ששוב מילא את ההיכל, ולצד הלפרין, בשתי שלשות במעבר, צמצמו למינימום את היתרון הפיני בהפסקה.
עד לדקות הטובות ברבע השלישי, נראה היה שיכולת הקליעה המדהימה של הנבחרת שלנו הלכה לאיבוד, אך היא רק התחבאה. זה הנשק הקטלני שלנו, והסגנון לא השתנה בגלל ההחטאות. כשהפינים עברו לאיזורית לא מובנת, ישראל הפציצה חמש שלושת ברצף מטווחים לא הגיוניים. בלות'נטל ונעימי הראו את המגוון הכלים ההתקפיים שיש לצוות המאמנים.
השלשות פתחו לחלוטין את המשחק, ופתאום קיבלנו את משחק הריצה והסלים הקלים. המשקולות ירדו מהרגליים, ומקרב היאבקות עברנו ל'רוקדים עם כוכבים', ופתאום עלה נושא ההפרש.
המקום הראשון בהישג יד - וזה ממש לא מובן מאליו
מכיוון שאנחנו לא באמת יודעים איזה פער יספיק, כל נקודה היתה חשובה. כשההפרש חצה את העשרים נק', הפינים נזכרו שהם קרחונים עקשנייים ונלחמו על כל נקודה. בסיום, אפשר לשמוח על הניצחון החשוב, וממש לא לחשוב על הנקודות שהתקזזו מההפרש.
כבר ראינו בעבר, שהנבחרת לא תלויה רק בעומרי כספי, וגם ביום שהוא לא מצליח להיכנס לקצב, יש על מי לסמוך. כספי הפך למטרה נעה לקבוצות היריב,
וזוכה ליחס קשוח במיוחד. עומרי לא אחד שמתקפל מול משחק אגרסיבי, אך התחושה שהוא 'חייב' להוביל, גורמת לו להכריח דברים בכוח.
אחרי ההפסד המרגיז לאיטליה, הנחמה הייתה שהכל בידיים שלנו, ולא משנה מה יעשו היריבות או מה יקרה בבתים המקבילים. כעת, ניצחון במונטנגרו ואנחנו מקום ראשון בבית קשה ומסובך. זה ממש לא מובן מאליו אצל נבחרת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
