בילבאו: תיייר יקר, זו לא ספרד אלא ארץ הבאסקים
סיבוב בבילבאו, שידעה מהפיכה בעקבות הקמת המוזיאון המפורסם בשטחה, מלמד כי דיבורים על המחתרת הבאסקית כבר אינם בגדר לִחשוּש אסור, והמקומיים גאים בלאומויותם. טיול ב"ארץ הבאסקים", המקום האחרון שבו ירצו לשמוע ספרדית
"כשהייתי ילדה וסבלתי מפציעה ממושכת, סבתא שלי חפנה פיסת קרקע, שיפשפה את האזור הפצוע ואז עלתה להרים והשליכה אותה ביחד עם כמה מטבעות, בנקודת הציון של קדוש אחד", כך סיפרה לי נאיה גלאר, באסקית גאה והמארחת שלי בבילבאו באחד מסופי השבוע של הקיץ האחרון. השילוב הזה בין נצרות קתולית למנהגים פגאנים עתיקים הוא אחד ממאפייניו היחודיים של העם הבאסקי המאכלס את צפון ספרד ודרום צרפת.
בחצי היום כבר יושבים מחוץ לברים עם כוסות מרוקנות (צילומים: יוסי יובל)
רבים מן המבוגרים חובשים את כובע הצ'פלה הבסקי
במהלך כארבע שעות וחצי של הנסיעה ממדריד ל"ארץ הבאסקים" משתנה התפאורה רבות, והרים מכוסים יערות ירוקים תופסים את מקומם של מישורים משופעים בשדות חיטה קצורים. בילבאו, בירת חבל ביסקאיה הבאסקי, קיבלה את פניי עם יום שישי קיצי וטמפרטורות גבוהות מאוד לעונה של כמעט 30 מעלות. שעוני הורה שש אחר-הצהריים בלבד אך נאיה מיהרה לגרור אותי לעיר העתיקה, שברחובותיה כבר החלו תושבי העיר את ה-"Potear": פועל שמשמעותו המילולית היא דילוג בין הברים כדי לשתות, אך משמעותו החברתית, הייתי עתיד לגלות תוך כמה שעות, עמוקה הרבה יותר.
בבר הראשון בו ביקרנו ישבו כבר כמה חבר'ה בשנות הארבעים עד השמונים לחייהם. "האיש הזה היה הפרופסור שלי", הצביעה נאיה על גבר שנכנס למקום מלווה באשתו ובבתו התינוקת. האווירה היתה שונה בעליל מזו שבארצנו, ואף אחד לא הלחיץ אותנו לשבת או להזמין - ובעצם אף אחד לא התייחס אלינו, למעט ברכת שלום ידידותית בכניסה. הנינוחות הזו איפשרה לי להיחשף ברוגע לעולם המושגים הבלייני הבאסקי.
הברים מתחרים על מקוריות הפינצ'וס שלהם
הבירה מגיעה בשני גדלים, כך גיליתי: כוס הסוריטו (Zurito) הקטנה מכילה כ-100 מ"ל וכוס הקניה הגדולה (Kaña) מכילה כ-250 מ"ל. הכוסות הקטנות מפתיעות את המבקר החדש, ונאיה סיפרה לי אפילו על תייר גרמני שסירב לשלם עבור הכמות המגוחכת, בעיניו, אבל ההיגיון שבשתייה במנות קטנות שכאלה התברר היטב במהלך הערב: לצד הבירה חובה להזמין גם פינצ'וס, הגרסא הבאסקית לטאפאס: פרוסות לחם קטנות שעליהן עולם ומלואו, החל ב-קישואים עם דג ופלפל, כבד אווז וריבת אוכמניות או חמון עם חציל וגבינת עזים.
כשסבתא אומרת "הסיבוב הבא עליי"
הבר השני במסלול היה ממוקם ברחוב הכלבים, המפורסם במזרקה ממנה היו שותים בעלי החיים המובלים אל השוק. כשנכנסנו היו מונחות על הדלפק כעשרים קערות חרס, ובהן מנות באסקיות טיפוסיות. הטלוויזיה על הקיר הקרינה תחרויות ספורט המסורתיות לאזור, כגון תלישת ראשי אווז מכבל מתוח תוך כדי שיט בסירה או הנפת אבנים כבדות. הצעתי שנאכל ארוחת ערב, אבל נאיה נזפה בי שמוקדם עדיין. הנהנתי והבטתי בשעון: שמונה וחצי.
אנשים וכלבים אמיתיים בכיכרות. הטמפרטורות גבוהות מהרגיל לעונה
הבר השלישי היה ברחוב סומרה, שם ניצבו באותה השעה כבר מאות חוגגים בקבוצות קטנות. טווח הגילאים בו היה רחב מאוד, וראיתי גם תינוקות בני יומם שחלקו כוסית בירה עם הסבא וסבתא והכלבלב המשפחתי. מדי פעם היה אחד מחברי הקבוצה הולך לבר וחוזר עמוס בסוריטות ופינצ'וס לכולם. הרחוב נחשב עדיין לסוד בלייני של הצעירים בבילבאו. "לאחרונה התחילו להגיע לכאן תיירים", הכריזה נאיה, ספק בגאווה ספק באכזבה. "אני לא יודעת איך הם גילו את המקום".
הבר הבא ידוע כנקודת מפגש של השמאל הקיצוני, ועל הקיר שמאחורי ברזי הבירה שבו היו תלויות תמונותיהם של עשרות פעילי המחתרת הבסקית (ETA) העצורים בספרד ובצרפת. כרגיל, הזמנו מבחר פינצ'וס ושתי סוריטות, ונאיה הסבה את תשומת לבי לקיר אחר, ועליו כתובת המזוהה עם המחתרת: "כולנו חייבים לתרום דבר, כדי שאחדים לא יצטרכו לתת את הכל".
החמון תופס מקום חשוב בתפריט המקומי. קצב בעיר העתיקה
אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
לא רחוק מאתנו, בכיכר מויואה, נמצא המטה של ה"גווארדיה סיביל", המשטרה הספרדית הפדרלית. מחוץ לו ניצבים תמיד כמה שוטרים במדים צבאיים ואפודי מגן. תפקידה הרשמי של הגווארדיה הוא להגן על חירותו של העם הספרדי, אך תפקידה, למעשה, אם תשאלו באסקי לאומני, הוא להפגין את נוכחות המשטר. בנוסף לה קיימת גם משטרה באסקית המופקדת על שמירת הסדר בפועל.
ארץ הבאסקים אינה נמצאת בעימות. רחוק מזה. עם זאת, המתיחות עם המשטר המרכזי מורגשת, בעיקר כשמסתובבים בה בחברת באסקית גאה. על בתים לא מעטים מופיעה כרזה ובה מפה שחורה, המסמלת את ארץ הבאסקים, ומשני צדדיה חצים אדומים המבטאים את הדרישה להשבת האסירים.
על מכונות סיגריות רבות מופיעה כתובת בדמות: "תייר יקר, אתה רצוי כאן, אך זכור שאינך נמצא בספרד אלא בארץ הבאסקים". אחרי הזכייה בגביע העולם בכדורגל, סיפרה נאיה, העזו כמה מאות אוהדים ספרדים להתייצב בככר מויואה ולהניף את דגלי האדום-צהוב. באסקים גאים יצאו להתעמת עמם עד שהמשטרה נאלצה להתערב.
שיחת שכנות. על המרפסת משמאל: כרזה למען שחרור האסירים הבאסקים
אחרי כמה סוריטות נוספות ועוד פינצ'וס אחדים התירה לי נאיה סופסוף להזמין אותה לארוחת ערב. לקראת חצות חזרנו לבר השני או השלישי, מי זוכר, שהתמלא לחלוטין בינתיים. בעל הבית שמח לראותנו שוב, והזמין אותנו לטעום מאחת המנות האופייניות לאזור: דיונון מבושל ברוטב שחור, המיוצר מהדיו שלו. המטבח הבאסקי מתבסס על תבשילים רבים, וכן על דגים ויצורים ימיים אחרים, ועוד יותר על בשר - ובעיקר, חמון.
הארובה האילמת והניבתנים השובבים
בשלוש לפנות בוקר, מותש ומתנדנד, גררה אותי נאיה לביתה שבשכונת סורברן (Zurbaran), כמאתיים מדרגות מעל לעיר העתיקה. לצדנו פסעו עוברי אורח עליזים שסיימו את ה-“Potear” להערב. רבים מהם זימרו שירים עממיים והאווירה הייתה טובה. שכונת סורברן היא דוגמא טובה למהפיכה שעברה בילבאו בשני העשורים האחרונים, מעיר תעשייתית אפורה שכלכלתה מתבססת על ייצור ספינות לעיר צבעונית ותוססת, שתעשיות שירותי מידע מובילות אותה.
המדרגות המובילות משכונת סורברן אל העיר העתיקה
כחלק מהמהפך, במרכז השכונה, במקום שבו עמד בעבר מפעל ענק לייצור בדים, הוקם גן ציבורי גדול ובו מתקני ספורט לילדים ולמבוגרים. במרכז הפארק ניצבת ארובה גבוהה שאינה פולטת דבר, שריד ממפעל הבדים. את הקיר מעבר לכביש מקשט אחד מציורי הגרפיטי המפורסמים בבילבאו, ובו שני ניבתנים בתנוחה פרובוקטיבית.
האיור המקורי צויר באמצע שנות ה-80 וביטא את ראשית המהפכה שעמדה לעבור השכונה, ולמעשה העיר כולה. הכתובת לצידו קראה לתושב: "מקד את חייך, למד באסקית". 39 שנות שלטונו של פרנקו (1936-1975), בהן נאסר השימוש בבאסקית כמעט, והמיתו את השפה, הנחשבת לשפה היחידה באירופה שהתפתחה במקום בו דוברים אותה היום, ואינה קשורה לאף שפה אירופאית אחרת (אינה הודו-אירופאית). תחייתה של השפה בשלושים ומשהו השנים האחרונות מזכיר מעט את סיפורה של העברית, וכיום ניתן להשלים לימודים מלאים (גם אקדמאיים) בבסאקית ולהתמצא ברחובות באמצעות שילוט בשפה.
ניבתני המהפכה, שכונת סורברן. הגרפיטי נמחק ושוחזר בכיתוב שונה מעט
איור הניבתנים הפך לסמל וכשלפני כמה שנים מחק אותו מישהו באישון ליל, קמה מחאה שכונתית. ועד ההורים של בית הספר המקומי החייה לבסוף את האיור, אך הכתובת שונתה ל-"מקד את חייך, בית הספר של שכונת סורברן מגניב". הבאסקית כבר אינה זקוקה לכתובות מהסוג ההוא על הקיר.
אמנות לעם, בשביל העם
למחרת, יום שבת, ירדנו שוב אל העיר העתיקה. נאיה נחושה להראות לי את המהפך שעברה העיר, ובפארק של שכונת סורברן למרגלות הארובה, עסקו כמה תושבים בשיזוף, מי בעירום חלקי ומי בעירום-חלקי פחות. שעוני מורה צהריים, אך בחזיתותיהם של רבים מן הברים כבר ניצבים אנשים סביב לשולחנות שכוסות יין מרוקנות מונחות עליהם.
תיירים רבים עוברים בבילבאו בדרך לסן סבסטיאן או לפמפלונה, ולכל היותר עוצרים בה כדי לבחון את מבנהו המפורסם של מוזיאון הגוגנהיים, אך אם תשאלו אותי, זו אחת הערים היפות שפגשתי. כיכרותיה אולי פחות ציוריות מאלו של סן-סבסטיאן, אך הן הרבה יותר חיות, ואנשים אמיתיים, ולא תיירים, יושבים בהן. האלהונדיגה (Alhondiga) היא דוגמא מצוינת לכך. טירה ישנה ששמשה כמרתף יין, נרכשה בידי העיר והפכה למרכז בילוי ואמנות לרווחת התושבים. קוסם מקומי הפעיל בה כמה עשרות ילדים כשהגענו למקום, בעוד שהוריהם מסתובבים בין המוצגים.
מצטלמים בחזית הגוגנהיים
בקומה השנייה של המבנה הוקמה בריכת שחייה שרצפתה שקופה, כך שההולכים בקומה הראשונה יכולים להצטנן במראם של הצוללים. עלות המינוי אגב, היא רק 60 אירו לשנה, כי בבילבאו מאמינים שבריכת שחייה היא שירות ציבורי שהעיר צריכה לספק לתושביה.
כשיצאנו מהאלהונדיגה הייתה העיר כבר מרוקנת מיושביה. "כולם נמצאים בים", הסבירה נאיה והובילה אותי אל "החוף של בילבאו". במסגרת המהפיכה שעברה על העיר, הוקמה בה מערכת רכבות משוכללת, תחתיות ועיליות, שהביאה את החוף למרחק שלושים דקות נסיעה בלבד ממרכז העיר, במחיר שווה לכל רוחץ.
חוף הים של הכפר Plentzia. רק 30 דקות מבילבאו ברכבת החדישה
עלינו על אחת הרכבות החדישות האלה בדרך אל הים, וכשראיתי את האטלנטי, המכונה כאן הקנטאברי, שוכנעתי סופית, שניהול נכון יכול להביא למהפיכה עירונית. עתה נותר לי רק לתהות: מתי אצלנו?
לפנייה לכתב/ת 
