אובמה, אנחנו לא הפראיירים שלך

השבוע יצא המרצע מן השק. הנשיא האמריקאי חשף את כוונתו להביא ל"סיום הסכסוך" בהסכם שייחתם בתוך שנה, אך ימומש רק בעתיד הרחוק. תמורת תהילה מיידית לעצמו, אובמה ממשכן את העתיד - שלנו, לא שלו.

זו שיטה אצלו: אובמה "הציל" את הכלכלה האמריקאית בהדפסת שלושה טריליון דולר והגדלת החוב הלאומי ב-30%, ואת החשבון השאיר לדורות הבאים. בארה"ב מוכנים אולי לנקות אחריו, אבל ישראל אינה יכולה לקחת סיכונים. אצלנו, חיים - ונרצחים - בהווה. אם הנשיא מעוניין לדחוף לגרוננו הסכם שאינו מתאים למציאות, עטוף בגלולת הרגעה "מימוש עוד עשר שנים", יתכבד וידחה את ביקורו לעוד תשע שנים. בסביבה שלנו קשה לצפות אפילו שנה קדימה.

השיחות שמארגן אובמה אמורות לעסוק ב"נושאי ליבה" כגון ביטחון, פליטים וירושלים - אך מתעלמות מהסיבה לסכסוך. נושא הליבה האמיתי הוא אידיאולגיה שמסרבת לקבל בית לאומי לעם היהודי במזרח התיכון - בגבולות כלשהם.

הרצח האכזרי של שתי משפחות אתמול בחברון אינו שונה מהטבח שהיה בעיר לפני 81 שנים. אז לא היה "כיבוש", ויהודי חברון חיו כנתיני האיסלאם במשך מאות בשנים. מרגע שהתקבלה החלטת חבר הלאומים על הקמת בית לאומי ליהודים (החלטה שלפי החוק הבינלאומי מחייבת עד היום) - התנגדו לכך הערבים בקמפיין רצחני. הסיבה ברורה: הבית הלאומי ליהודים תקוע כעצם בגרון בלב בסיס הבית של האימפריליזם האיסלאמי השואף להתפשט. כל השאר זה תירוצים. שני דורות אחרי 1948, נושא "הפליטים" הוא תירוץ בדיוק כמו שבמשט לעזה "אספקה הומניטרית" היתה התירוץ.

מוחמד, לדוגמה

חייבר היא עיר עתיקה בחצי האי ערב. בשנת 629 תקף צבא מוחמד את היהודים שהסתגרו בה להגנתם. שנה קודם לכן חתם על הסכם חוביידה שהבטיח ליהודים שלום (בערבית: הודנה). למעריציו הסביר: לחתום הסכמים כשהאויב היהודי חזק, ולחכות לשעת כושר. כשנכבשה חייבר הוציאו חיילי מוחמד להורג את הגברים, מכרו לעבדות את הילדים ואת הנשים אנסו. האירוע נחרת בזכרון הקולקטיבי של האיסלאם: "חייבר חייבר, הו היהודים, צבא מוחמד עוד יחזור" משמש כקריאת הקרב מאז ועד המרמרה.

השאלה השנייה היא, כיצד ידעה חבורת הבריונים מראש כי חיילי צה"ל, לכאורה "צבא הכיבוש האכזרי", לא יפתחו עליהם באש מרחוק בעת נסיון ההשתלטות? התשובה: הם ידעו שקמפיין הדה-לגיטימציה, שנועד לגרום לצה"ל להילחם כשידיו קשורות, עובד: ישראל לא יכולה להשתמש בנשק שבידיה בגלל הגינויים המוטחים נגדה כשהיא מגיבה לפרובוקציות. זהו נשק המאה ה-21: הסתה ופרובוקציה שנועדו לבלום את יכולת ההתגוננות.

רטוריקה בת עשרות שנים נגד "הציונות" הביאו לכך שאבו מאזן מסרב לקבל את ישראל כמדינת העם היהודי. הדבר הממחיש זאת יותר מכל הוא סוגיית הפליטים: הרי מאות אלפי יהודים גורשו מבתיהם במדינות ערב כשקמה ישראל - אך סבלם כבר אינו נחשב "נושא ליבה". לעומתם, כל מהגר עבודה ערבי שהגיע לארץ ישראל עד 1946 ועזב את ביתו החדש ב"פלסטין" ב-1948 - הוא וכל צאציו חיים כיום על חשבון אונר"א ומנופפים במפתחות בתיהם ביפו וברמלה.

העולם הערבי משתמש בהם, והוא שמונע את שיקומם כבר 60 שנה.

הרבה לפני שמנסים לשרטט גבולות, על נשיא אמריקני שמתכוון ברצינות לסיים את הסכסוך להציב בפני מדינות האיסלאם שתי שאלות "ליבה": האם הן מוכנות להכיר בזכות העם היהודי כריבון על שטח כלשהו? האם לישראל זכות לפנות כל גורם עוין (ומי שנותן לו מחסה) מכל שטח ממנו היא מותקפת? 

אם התשובה על שאלות אלו היא שלילית, לא יעזרו הבטחות נשיאותיות על "מטרייה גרעינית". היא לא תעצור את האיפריאליזם המוסלמי.

אבי טרנגו, עיתונאי

Read This article in English