קבלת שבת

באחרונה התארחתי בקהילה אורתודוכסית שמצטיינת בפתיחותה וידידותה כלפי הומוסקסואלים ולסביות. למרות שהנושא מוכר לי באופן תיאורטי המפגש בשבת אחת עם כל כך הרבה אנשים דתיים בעלי נטיות מיניות שונות, ועם משפחות המתנהלות באופן שונה ממה שאני רגילה, היווה עבורי חומר רב למחשבה.

הוזמנו לארוחת ליל שבת במחיצתם של כארבעה עשר בחורים מקסימים, אשר כולם (למעט שתי הנשים שהיו בחבורה, שאיני יודעת דבר וחצי דבר על מיניותן) הומוסקסואלים מוצהרים ודתיים או דתל"שים.

הבחורים שישבו סביב השולחן קידשו, נטלו ידיים, אכלו מרק עוף ושאר אוכל מסורתי, שרו זמירות שבת וברכו בזימון. הם באו ממיטב הקהילות הדתיות, מן העיר ומן ההתנחלות, וחלקם למדו במיטב הישיבות של הציונות הדתית. במשך הארוחה, שנמשכה שעות רבות, כל אחד ואחד פתח לפנינו את לבו וסיפר את סיפורו הקשה – איך גילה שהוא בעל נטיות חד מיניות, איך התמודד עם עצמו ועם הדת, איך פנה או לא פנה לרב, אם פנה לטיפולי המרה או טיפולים אחרים, איך הגיבו הוריו ואיך יצא מן הארון לחברה כולה, אם בכלל. אי אפשר היה שלא למחות דמעה לשמע הסיפורים, ואי אפשר היה שלא להתרשם מן הרצון של הבחורים הללו להמשיך להיות חלק מן הקהילה הדתית. החוויה הייתה מטלטלת ביותר.

במשך השבת פגשתי רווקים ורווקות שניכר עליהם שהם מחפשים את עצמם ומחפשים את דרכם בסבך ההלכה והחיים הדתיים. פגשתי משפחות של נשים חד הוריות שילדו באמצעות הפריה מלאכותית, ופגשתי משפחות שבהם שני ההורים הם נשים או שני ההורים הם גברים. ברור היה שאף אחד אינו נמצא במצב פשוט. כולם התמודדו עם קשיים.

אבל אני מבקשת לחלוק עם הקוראים תיאור של משפחה מסוג אחר שהשאיר עלי רושם אדיר. גבר שיודע שהוא הומוסקסואל, אבל מתעקש שזה לא יעמוד בדרכו להורות, חובר עם אישה שמסיבותיה שלה (יתכן שהיא סטרייטית שלא נישאה עד גיל מבוגר או שהיא עצמה לסבית. אין זה משנה כלל), והשניים מחליטים להקים משפחה מסוג אחר ולהביא יחד ילדים לעולם באמצעות הפריה מלאכותית. השניים נפגשים בדייטים, בודקים אם יש ביניהם תיאום, מבררים אם כל אחד מעוניין שהשני יהיה הורה לילדים שלו/שלה וממסדים את הקשר באמצעות חוזה.

בשני המקרים שראיתי האנשים היו מסורים לחלוטין לרעיון של הקמת משפחה בישראל והבאת ילדים לעולם. מדובר בעצם בסידור של הורות בהפרדה. היופי של הסידור הזה הוא שלילדים יש אבא ואמא (בניגוד למשפחות חד הוריות או משפחות בהם שני ההורים הם ממין זהה), וששני ההורים הם גם ההורים הביולוגיים של הילדים (ויש גם לכך יתרונות).

יש צפי ליציבות חזקה של משפחה מעין זו מאחר שההורים לא נדרשים להיות ביחסי אהבה לחמישים

השנים הקרובות, אלא מסתפקים ביחסים של אחווה ושלום ורעות, וכמובן גם: מזונות. למעשה כל אחד מן ההורים יחיה כנראה חיים מיניים מחוץ למסגרת החוזה שלהם - ולילדים תישמר יציבות. הילד המתוק שישב בליל שבת איתנו ליד אמו ואביו אשר חיים ב"הורות בהפרדה" כבר ידע קצת לקרוא קריאת שמע והוא עוד לא בן שלוש ושערו מתנפנף בקוקו. אמו, בעודה מטופלת בתינוקת קטנה, הזכירה לאביו שלא יתן לו לאכול לפני שהוא מברך, כי הוא הרי כבר גדול ויודע לברך.

בית הכנסת אשר אירח אותנו ומקבל באהבה את כל האנשים האלו נמצא מספר רחובות ממול לבית הדין הרבני בעיר ואם בישראל. דירת האירוח שנתנו לנו למשך השבת הייתה מספר בתים מצדו האחד של בית הדין הרבני, את ארוחת ליל שבת וסעודה שלישית אכלנו בדירה שממוקמת כשני בתים מצדו השני של בית הדין הרבני ואילו את ארוחת שבת בצהריים אכלנו אצל משפחה שדרה מעבר לכביש של בית הדין הרבני.

בעודי עסוקה במחשבות על פניה של היהדות לעתיד, על האורתודוכסיה, על ההלכה ההולכת בעקבות החיים מצאתי את עצמי שוב ושוב חולפת על פני בית הדין הרבני.

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים",