יד שנייה? איכס!
סלבריטאים, או לפחות הסטייליסטים שלהם, מגלים חיבה לבגדי וינטג', אבל האמת היא ששמלות האוסקר שרואים בטלוויזיה הן לא דוגמה לשום דבר שאפילו מתקרב לפריטי הלבוש הכביכול המוכתמים שנחים בחנויות היד שנייה. סיגל אשל-כהן מבקשת מכם להשאיר את פריטי הוינטג' למי שמזדקק להם - הנזקקים
אחת הנסיבות שהביאו לעלייתו של הטרנד הזה קשורה לחיבה שרוחשים סלבריטאים (או לפחות הסטייליסטים שלהם) לבגדי וינטג'. ג'וליה רוברטס הופיעה לטקס האוסקר בשנת 2001 לבושה בשמלת וינטג' מהקולקציה של ולנטינו, ונהנתה מתשומת לב רבה, בעיקר בזכות העובדה שגם זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה באותו מעמד. מאז עוד רבות וטובות המשיכו בכיוון זה, ורשימת הסלבריטאיות שהגיעו עם שמלות וינטג' לטקס האוסקר ארוכה כאורך הגלות.
בגללה כולם לובשים בגדים עם פשפשים. ג'וליה רוברטס (צילום: AP)
אבל שמלות וינטג' שלובשים בטקס האוסקר הן לא פריטי היד שנייה שרואים בסלים מסריחים מזיעה ונפתלין בשוק בצלאל, ושמלת הולנטינו שלבשה רובטרס לא נרכשה בשוק פשפשים ניו-יורקי או באחד מאותם סלים של סוחרי סחבות. שמלת הולנטינו חולצה מאיזשהו מדף או חנות יוקרתית, ונלבשה לכל היותר מספר פעמים קודם לכן.
בגד וינטג' הוא בגד ישן וייחודי, בן 30 שנה ומעלה, שלרוב נהנה מתיפור וצללית ייחודית שמוסיפה לו ערך מוסף. אם הוא עוצב על ידי מעצב כהלסטון, וולנטינו, בלנסיאגה, ז'יבאנשי וכמובן דיור או שאנל – אז ערכו אף עולה. לכל ההגדרות האלה לא עונים כל הגיבובים והסמרטוטים שאני רואה על אנשים שלובשים בכתבות אופנה ואומרים יד שנייה. במקרה שלהם מדובר בבגדים שניצלו, לגמרי לא בצדק, מכלייה.
בגד שניצל, בצדק או שלא, מכלייה. שמלת וינטג' (צילום: ינאי יחיאל)
בעיני, בגדים מיד שנייה, הם כאלו שפשוט נלבשו בעבר למשך תקופה מסוימת על ידי בעלים אחד או יותר (ואגב, זאת בשונה מבגד רטרו, שהוא בגד חדש לגמרי שרק עוצב בסגנון תקופתי. אבל זה כבר סיפור אחר). רוב הבגדים שמשיגים בארץ עונים על ההגדרה הזו. תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל וינטג' זה לא ממש. יד שנייה, מזכרת מהמלתחה המשותפת מהקיבוצים ומארוחות מכתימות במיוחד – אולי כן.
ולכן, רק המחשבה שאני לובשת בגדים שנלבשו בעבר על ידי אחרים (כלומר – נרכשו בויצ"ו או בחנויות יד שנייה דומות) גורמות לי להרגיש כאילו פשפשים הולכים לי על כל הגוף. יש מי שאומר שאלו המצייתים לצו האופנה הם קורבנות אופנה. אני חושבת שהקורבנות הם אלו שנותנים לתכתיבים לא-אופנתיים, כגון איכות הסביבה או פרץ נוסטלגי, לקבוע עבורם מה הם לובשים. לסיבים בבגד יש בלאי, במיוחד אחרי שעברו אי אילו כתמים וכביסות. נכון, כבר היו כתמים עם ערך חברתי גבוה (ותודה למוניקה לוינסקי), אבל בינינו – זה מרושל ובעיקר לא מחמיא.
כולנו אוהבים להתחדש, אין בכך בושה ומכאן שגם אין סיבה לעשות זאת עם משהו משומש. במילים אחרות, הרומן שלי עם הבגד הוא אינטימי ולא הייתי רוצה זיכרונות של אף אחת אחרת ביני לבין הבגד שלי.
האם גם לכם בגדי יד שנייה מרגישים מלוכלכים, או שמדובר בפוביה אישית של סיגל? טקבקו לנו!
