דווקא הפיגוע הוכיח - אבו מאזן פרטנר
בשקט האופייני לו, הצליח נשיא הרשות להביא בשש שנים לסדרת הישגים חסרי תקדים. במו"מ המתקרב ישראל לא יכולה לצפות לבן שיח טוב יותר, אמין יותר ורציני יותר ממנו
אחרי ערפאת, הג'וקר הפיקח והכריזמטי בזיפי זקנו, בחליפה החצי-צבאית המוזרה שלו, עם הקריצה שלו לאלימות, הנשיקות על הלחיים והכאפיה המסודרת בקפידה בצורת פלסטין, הגיע לפתע אבו מאזן. איש נמוך קומה וממושקף. פקיד בחליפה אפורה. האנטיתזה המוחלטת לקודמו בתפקיד. מה לא אמרנו עליו? פלסטינים וישראלים, מזרחנים ועיתונאים - כולנו נדנו בראשנו והערכנו שהאיש לא ישרוד זמן רב. אפילו אוהדיו לא סברו שיחזיק מעמד בשלטון.
על אף ששפתו, הן הספרותית והן המדוברת, משכילה ועשירה יותר מזו של ערפאת, כשהקשבנו לנאומיו בערבית התאכזבנו מהתוכן הדל וחסר ההשראה. היכן הקריאות המשלהבות על שלום האמיצים או על מיליוני השהידים בדרכם לירושלים? היכן החזרות הרטוריות וזעקות הקהל, "בִּאר-רוֹח וִאד-דַם נִפדיכּ יא אבו עמאר". אבו מאזן נשא נאומים אפרוריים כאישיותו, אפילו כשניסה להתלהב נשמע לא משכנע. קהל שומעיו שקיווה להתלהב הניד ראשו בעצב וחזר הביתה.
עם זאת, בשקט האופייני לו, הצליח אבו מאזן בתקופה שהוא מושל בכיפה ברשות הפלסטינית להביא לסדרת הישגים חסרי תקדים. הראשון והחשוב ביותר שבהם הוא הצלחתו להפחית את האלימות כמעט לאפס. נכון, זה לא היה קל. פשיטות ליליות של צה"ל סייעו לנטרל מבוקשים חשובים, וגדודי המשטרה הפלסטיניים שאומנו על ידי הגנרל דייטון להילחם בטרור הפנימי לא אהודים במיוחד ברחוב הפלסטיני - אבל התוצאה מדברת בעד עצמה.
הצד החיובי של השתלטות חמאס על עזה
מנהיג טוב זקוק גם למזל, ומבחינה זו, באופן מוזר, גם השתלטות החמאס על עזה פעלה לטובתו. האמריקנים והאירופים הפסיקו להתעקש על בחירות דמוקרטיות ושלטון שקוף ברמאללה, והניחו לאבו מאזן לנהל את ענייניו כמעט ללא התערבות חיצונית.
היריבות בין חמאס לפתח והאלימות הקשה נגד אנשיו ברצועה אפשרו לו לפעול נגד התחזקות החמאס בגדה בלא שייאלץ להיאבק גם בתקשורת עוינת. דיכוי החמאס מנע פיגועים רבים וחסך לו גם את הצורך להוכיח כל הזמן מיהו הארגון הלוחם בנחישות גדולה יותר בכיבוש. התוצאה הייתה הרגעה כמעט מוחלטת של השטח, וחנינה לרבים מהמבוקשים.
בעת שמתינו מוטלים לפנינו, בלהט הכאב והכעס, כולנו ממהרים לשכוח את העובדות. אולם צריך לזכור שעד הפיגוע הנוכחי נהרגו במהלך השנה הנוכחית רק שני אנשים בפעילות טרור ביהודה ושומרון. אפילו הורדת המחסומים ברבים מיישובי האזור, שלוותה באזהרות קודרות על התחדשות הפיגועים, הוכחה כהצלחה בטחונית וכלכלית.
בחזית הפלסטינית הפנימית הצליח אבו מאזן, בעבודה מסודרת, שקטה ועקבית, להשתחרר מהתלות במערכת הפיאודלית והמסוכסכת שיצר ערפאת, שבה נלחמו ראשי זרועות המודיעין, הביטחון, וסתם מאפיונרים זה בזה על שליטה ועל יכולת היזק.
נכון, הוא לא עשה את זה תמיד בשיטות המקובלות בדמוקרטיות מערביות. בעלי האגרוף שלו הטילו לעתים את חתיתם על היריבים הפוטנציאליים, אנשי חמאס נאספו מבתיהם באישון לילה ועונו בבתי כלא, ופה ושם דוכאו גם הפגנות דמוקרטיות נגד השלטון בכוח הזרוע. אבל ההישג מרשים.
ובאופן משונה ובלתי צפוי, כשהחמאס בעזה במצור ורווחת התושבים שם תלויה במידה רבה ברצונו הטוב ובנכונותו של אבו מאזן לספק סולר לייצור חשמל, להעביר משכורות לפקידים ולדבר עם עמיתיו הישראלים על סיוע הומניטרי, הוא הופך אט-אט לדמות חשובה ומרכזית יותר גם בעיני תושבי הרצועה, על אפם וחמתם של מנהיגי החמאס.
סדר באנרכיה הערפאתית
יחד עם ראש הממשלה סלאם פיאד, עמל אבו מאזן לבנות כלכלה פלסטינית יציבה, לפתח את התעשייה, לקבוע כללים וסולם שכר לשירות הציבורי ולהפסיק את שיטת הפתקים והחסדים הקטנים שהייתה מקובלת על ערפאת. המערכת נאנקת וחורקת, השמועות על השחיתות השלטונית אינן פוסקות, אבל בהדרגה הופכת האנרכיה הערפאתית למערכת מסודרת וממושמעת הזוכה להערכת המדינות התורמות.
נכון, הוא לא ציוני וגם אותו אפשר להכניס לרשימת עוכרי ישראל של "אם תרצו". אבל האמת היא שבמשא-ומתן המתקרב ישראל לא יכולה לצפות לבן שיח טוב יותר, אמין יותר ורציני יותר ממנו. הממשלה הנוכחית הייתה רוצה אולי מישהו שיקבל את נקודת המבט הישראלית במלואה, אבל איש כזה, גם אם יעלה לשלטון ביום מן הימים, לא ייצג את הפלסטינים.
מבחינת ישראל, אבו מאזן הוא בן השיח הטוב ביותר האפשרי - פטריוט פלסטיני המייצג את עמו בנאמנות, עומד על שלו, ויחד עם זאת שקול, הגיוני ומעשי.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון
לפנייה לכתב/ת 
