השגעון מתחיל בתוכי

"הרוצח בתוכי", בבימויו של מייקל ווינטרבוטום ("נשיקת פרפר", "אנשי המסיבות"), הוא אחד מאותם סרטים שממשיכים לנקר במוחו של הצופה ימים לאחר הצפייה. זהו סרט שמתעביו יפטרו אותו כחיקוי נחות של האחים כהן וטרנטינו (ששמו נקשר בעבר לעיבוד קולנועי בכיכובו של בראד פיט); אוהדיו יימשכו לניהיליזם הקיצוני והחולניות המהפנטת, שיש בהם, כמסתבר, כדי להגיד משהו מהותי על תפיסת הגבריות כסיוט אלים.

"הרוצח בתוכי" מבוסס על רומן באותו שם מאת ג'ים תומפסון שראה אור ב-1952 וכבר זכה לעיבוד קולנועי בשנת 1976. תומפסון, שהיה מי שהדביק לו את התואר "דוסטוייבסקי של הספרות הזולה", הביא שם בגוף ראשון את סיפורו של סגן שריף בעיירה טקסנית קטנה, שמתחת לחזות נער הצופים שלו מסתתר רוצח סדיסט וערמומי.

חשיפתם של הקוראים לתודעה המעוותת והתככנית של גיבור נטול כל עכבה מוסרית נתפסה אז, בזמן שקדם לכתיבת "תפוז מכני" בידי אנתוני ברג'ס, כמעשה נועז וקיצוני. סטנלי קובריק, שעבד עם תומפסון על התסריט של סרטו המוקדם "השוד" (1956), אף הכריז על סיפורו בגוף ראשון של מוח קרימינלי חולני זה כמצמרר והאמין ביותר שנתקל בו אי פעם.

לו פורד (קייסי אפלק) הוא סגן השריף הנ"ל, שמתגורר בגפו בבית משפחתו המהודר, ומזכיר בקולו הרך ובפרצופו הנערי את נורמן בייטס מ"פסיכו". אכן, ההשוואה עם בייטס מתבקשת, שכן גם הרוצח הסדרתי המפורסם בתולדות הקולנוע גילם (מעצם ליהוקו לתפקיד של אנתוני פרקינס ודימוי "בן השכנים הטוב" שהיה מזוהה עמו), במראהו ובמהותו, את הצד האפל והרצחני שמסתתר מתחת לחזות הכל-אמריקאית השאננה והשלווה.  

אפלק עם הדסון. לא מזהה בו את המפלצת

הקורבן הראשון שלו הנראה בסרט הוא זונה (ג'סיקה אלבה המצוינת), שהופכת אובייקט זמני לדחפיו הסדיסטיים. הוא מגיע על מנת לפנות אותה מהעיירה, בשל עיסוקהּ, אך מחליט להשאיר אותה, לא לפני שהוא מכה אותה באכזריות - ואחר כך פוצח עמה ברומן סוער. אבל זמן לא רב אל תוך הסרט הוא מרסק את פניה ומותיר אותה מדממת למוות, בסצינה שהישירות המפתיעה שלה תופסת את הצופה לא מוכן.

החיבור הקיצוני בין גבריות ואלימות - כמו זה שהפך את סרטי סם פקינפה ("חבורת הפראים") לקלאסיקות שהם - צובר אצל ווינטרבוטום ממד מופשט ואקזיסטנציאליסטי. היא, כפי שמרמז שמו של הסרט, חלק מובנה באישיותו של הגיבור.

גבריות אמריקנית מסויטת

אף שפורד מחזיק עותקים מכתבי פרויד בספרייתו, הסרט נמנע מלגלוש לתובנות פסיכולוגיסטיות באשר לדחף הרצחני שמניע את גיבורו. כמו "היסטוריה של אלימות", הסרט אינו מנסה להסביר את הדחפים הסדיסטיים אלא לתאר אותם כנתון. וכמו סרטו המופתי הנ"ל של דיוויד קרוננברג, "הרוצח בתוכי" יכול להיתפס כרלוונטי לתודעה האמריקנית שאחרי 11 בספטמבר. הרוצח בתוכי הוא, למעשה, סיפורו של כל "ילד טוב אמריקה" שהיה, ועודנו, שותף לזוועה בגוונטנאמו וכלא אבו גריב.

העובדה שקורבנותיו של פורד הן בעיקר נשים - בהן ארוסתו התמימה (קייט הדסון), שאינה מזהה בו את המפלצת שהוא - הביאה להאשמתו של הסרט במיזוגיניות (שנאת נשים) על ידי מרבית המבקרים הזרים. ואולם, "הרוצח בתוכי" אינו סתם סרט ה-exploitation שנדמה שהוא. נהפוך הוא, דווקא הגבריות כאן נתפסת כאיזה חור שחור מוסרי ומפלצתי; נצלנית, אלימה, מניפולטיבית (מבחינה זו, ישנם קווי דמיון בין דמותו של אפלק פה לזו המצמררת של המעריץ הרצחני שעיצב במערבון היפה "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" מ-2007). גבריות אמריקנית עכשווית ומסויטת שהיא התוצר של ממשל בוש.

אגב כך, אפלק הולך ומבסס בסרט זה את מעמדו כאחד השחקנים המוכשרים בהוליווד של ראשית המאה ה-21. לצדו, בתפקיד קטן אך בולט,

השכיל ווינטרבוטום ללהק את נד ביטי הוותיק והטוב ("גברים במלכודת") כאיש העשיר והמושחת של העיירה המנומנמת. "הרוצח בתוכי" הוא סרטו המעניין ביותר של ווינטרבוטום בשנים האחרונות. יצירה מסוגננת ומדממת שעניינה הגבריות האמריקנית כגיהינום של אלימות ומין.