מכתב פתוח לעמוס עוז ודוד גרוסמן
"נוכח האתגרים המסובכים העומדים בפנינו, האם לא נדע ונשכיל לגדוע באיבו את זרע הפורענות של השנאה והקיטוב? האם את השלום נחפש רק בחוץ"? הרב רפי פוירשטין עם שני מכתבים לסופרים המחרימים את אריאל
ידי האחת רועדת באימפולסיביות מסוימת על המקלדת ומייצרת את המכתב הבא, המכתב אותו איני רוצה לשלוח:
לכבוד הסופרים הנכבדים: א.ב. יהושוע, עמוס עוז, דוד גרוסמן וחבריהם,
אני מניח שאינכם יודעים, אבל ספריכם מיוצגים אחר כבוד בספריית ביתי. מסע אל תום האלף והשיבה מהודו, בצד "פה ושם בארץ ישראל", מנוחה נכונה, ארצות התן, וכמובן, סיפור על אהבה וחושך. מישהו לרוץ איתו, עיין ערך אהבה וכמובן אישה בורחת מבשורה. זו כמובן רשימה חלקית. כשחברי הקהילה שאני הרב שלה מתארחים בביתי הם רואים את ספריכם בביתי - רב הקהילה, בצד ספרי הקודש הממלאים את מדפי.
אל תחשבו שספריכם נכנסו לביתי מבלי היסוס שהרי איני מסכים עימכם במגוון רחב של נושאים. ואני יודע עד כמה כישרונכם הרב מעניק עוצמה רבה לרעיונותיכם. אני גם יודע עד כמה הצעירים נוחים להתבלבל. ובכל זאת...לא החרמתי, לא נידיתי, ואף בחרתי ביודעין בכך ילדי ותלמידי ילמדו להכיר את הקולות המגוונים והאחרים שבחברה הישראלית. בחרתי להקשיב לכם ולדון עם השקפת עולמכם, בתוך ביתי, בתוך קהילתי.
אמנם תושב ירושלים השלימה אני, אך מפעל ההתיישבות בארץ ישראל הוא אבן פינה בתפיסתי הציונית-דתית. ותפיסתי הציונית-דתית היא אבן פינה בעולמי הרוחני, שהוא דם התמצית של קיומי.
וכשאני נוכח כי דרכי הדיאלוגית והמקשיבה וגם מתווכחת, אך לא משתיקה ומחרימה, זרה לכם. ואתם משיבים לי ולרבבות הבתים הציונים-הדתיים שקוראים את יצירותיכם, בחרמות ונידויים, מבזים ומשפילים. כשאני נוכח, בחולשתכם המוסרית, כי חרם הוא בעיני סוג של אלימות (שלעיתים, לצערנו, היא מוצדקת). כשאני נוכח בכך, ידי האימפולסיבית שועטת על פני המקלדת ומיד היא מנסחת קריאה פומבית לכל בני קהילתי, לחבריי רבני הקהילות הפזורים בארץ, לראשי המוסדות החינוכיים הציונים-הדתיים. וכך אומרת פנייתי להם: הוציאו את ספרי המחרימים הללו מבתיכם. השיבו בחרם תחת חרם. הבה וניפרד מהם ונוציא בצורה חגיגית את ספריהם מהבית. לא נשרוף חלילה ולא נשפיל. נמכור אותם בצורה מסודרת, כאיש אחד , בחנויות הספרים המשומשים. כמובן, לא נקנה יותר, ולא נקרא יותר. נתכנס פנימה לתוך המגזר, המגלה מידי יום את רשימת הכותבים המוכשרים שלו. נשיב בחרם תחת חרם, ניתוק תחת ניתוק. וכן הלאה וכן הלאה...
בברכה,
הרב רפי פוירשטין.
לשמחתי יש לי יד נוספת, שקולה יותר, כזאת שמנסה לראות תמונה מלאה ורחבה יותר, וכך היא מנסחת את המכתב הבא, ההפוך:
לסופרים הנכבדים שלום רב,
לצערי נוכחתי לראות, כי הדרך הפתוחה ומקשיבה איננה מנת חלקכם. ברגע אמת כלשהו, הכרזתם בחרם על היקר, הקדוש והחשוב לרוב העם או לפחות לחלק לא מבוטל ממנו. אינני רואה בחרם בו אתם תומכים חולשה מוסרית כי אם חולשת דעת. שהרי מי שבטוח בצדקת דרכו ובאמיתת טיעוניו, מוכן ואף מעוניין להשמיע אותם בכל מקום. אדרבא, כי יפתח לו יריבו את דלת ביתו ייכנס הוא פנימה וינסה לקרבו לעמדתו, לתאר בפניו את השקפת עולמו ואולי אפילו לנסות לשכנע אותו. והרי לימדתם אותנו שנים ארוכות, ששלום עושים עם אויבים. אל נא תתבלבלו. גם הציבור הציוני-דתי נמצא היום במגמת התבדלות והסתגרות. החרם שלכם לא יגרום לאף אחד לשנות את דעתו. הוא כלי מצוין לחיזוקה של מגמת ההתחפרות הלא-סובלנית, הכול כך רווחת בחברה הישראלית. האם זו החברה הדמוקרטית, הפתוחה שאתם מעוניינים בה? ומה תלינו על דבריו של הרב עובדיה יוסף, זו בדיוק אותה מגמה, בכיוונים מהופכים.
בפרוס עלינו הימים הנוראים אני מבקש מכם אמצו את המוטיב היסודי של 'כל נדרי'. "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". אני אינני מרגיש עבריין, בהקשר לאמונותיי והשקפותיי, ואני משוכנע כי גם אתם אינכם מרגישים 'עבריינים'. אך מהי הרגשתכם כלפי תושבי אריאל? ותושבי יהודה ושומרון? יש להניח שהם 'עבריינים' או לפחות התנהגותם 'עבריינית' בעינכם. יש להניח כי גם ההיפך הוא נכון.
אנא אמצו את המבט המכיל של 'כל נדרי' , התירו נא את החרם, כמה שכתוב בהמשכה של תפילת 'כל נדרי' : "כל נדרי וחרמי (כל הנדרים שנדרתי והחרמות שהחרמתי) ....כולהון איחרטנא בהון כולהון יהון שרן...". (אני מתחרט עליהם ורוצה לבטלם, כולם יהיו מותרים ובטלים).
הלוואי ונוכל להפוך את שנת תשע"א הממשמשת ובאה לשנת דוח שיח פורה בינותינו. כי אני עדיין מאמין שיש לנו מה ללמוד אחד מהשני.
שלכם
הרב רפי פוירשטין.
לאחר שכתבתי את שני המכתבים, אני שולח את השני. אבל האמת היא שאני חש יותר ויותר בודד בגישתי זו. סביבנו מתלבה לה אש קנאית ומסוכנת, מימין ומשמאל. בקרב רבנים ובקרב סופרים ואנשי רוח. עמדות מהסוג שהשמעתי כאן נתפסות כמבטאות סוג של פשרנות, חוסר יכולת לקבל החלטות, חוסר אומץ לב ציבורי וכדומה.
נדמה לי כי הדבר המסוכן ביותר והמאיים חלילה על קיומנו, הוא דווקא אותו חוסר יכולת לנהל מחלוקת. זה כנראה נמצא בגנים היהודיים שלנו. לא לחינם חרב בית שני על 'שנאת חינם'. נוכח האתגרים המסובכים העומדים עוד, כך נראה בפנינו, האם לא נדע ונשכיל לגדוע באיבו את זרע הפורענות של השנאה והקיטוב? האם את השלום נחפש רק בחוץ? אך הרי כולנו יודעים כי הוא לא יתרחש אם לא יהיה סוג של שלום בינותינו. שנה טובה.
לפנייה לכתב/ת 
עמוס עוז
צילום: קולין מקפירסון
הרב רפי פוירשטין
מומלצים
