כשישראל הייתה עשירה: שלמה המלך וחכמת הכסף
גם כשעם ישראל היה חקלאי וישב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו, הוא ידע לעשות כסף. הארכיאולוג אדם זרטל: "שלמה המלך השכיל לפתוח את הממלכה לכלכלה הגלובלית ולהשקיע בתשתיות, ויצר צמיחה אדירה. ואז גם נוצרו הפערים". נשמע מוכר? ynet יוצא לפרק שני במסע לחיפוש שורשי העושר היהודי
היהודים, יודעים כולם, מסתובבים בכל העולם ועושים כסף. הרבה כסף. בארה"ב, ברוסיה, בארגנטינה: בכל פינה בעולם יש יהודי כלשהו שעובד על מיזם עסקי כלשהו. במשך אלפי שנים לא היו ליהודים אדמות משלהם, והם נדדו והתפרנסו ממסחר ברחבי תבל. זהו הדימוי הקלאסי של היהודים, עד היום, בעיני האנטישמים, בעיני אוהבי ישראל ובעיני היהודים עצמם.
אבל הייתה תקופה של מאות שנים - מסוף האלף השני עד המאה ה-7 לפני הספירה - שבה עם ישראל נמצא כולו במקום אחד - ארץ ישראל, שהייתה מחולקת לנחלות של השבטים השונים - והתפרנס מחקלאות. "ויהי בימי המלך שלמה", מספר המקרא, "וישבו ישראל ויהודה לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע" (מלכים א', פרק ה').
הציונות - ובעיקר תנועת העבודה - ראתה בתקופה הזאת - תקופת השופטים ותקופת הבית הראשון - את מקור ההשראה שלה, ושאפה להחזיר את העם לנקודה שבה נמצא אז - חקלאי, יצרני, 'טבעי' ומחובר לקרקע. "נקים אדם יהודי ויישוב עברי חדשים ובריאים, שיתבססו על עבודת האדמה, ברוח התנ"ך", כתב הוגה הדיעות של העלייה השנייה, א.ד גורדון, בתחילת המאה ה-20.
"התנ"ך שימש לתנועת העבודה כמקור השראה", ציינה ההיסטוריונית אניטה שפירא בספרה התנ"ך והזהות הישראלית, "הוא העניק בסיס להכרה בזיקת האומה לארץ ושימש הוכחה ל'טבעיות' של הפתרון הציוני לבעיה היהודית".
האם החיים החקלאיים והפשוטים של בני ישראל, ששונים כל כך מהחיים היהודיים היום, התקיימו במציאות ההיסטורית? מרבית החוקרים הרציניים משוכנעים שממלכות ישראל ויהודה היו קיימות. קיומן הוכח באינספור עדויות ארכיאולוגיות.
אחדים מאנשי האקדמיה הפוסט-ציונים, כמו שלמה זנד, למשל, מפקפקים בקיום הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה ובתיאוריה המפורטים בתנ"ך, אבל גם הם מסכימים: תושבי הארץ באותה תקופה דיברו עברית, גרו ביישובים קבועים והתפרנסו מחקלאות.
"בתקופת התנ"ך, כמו היום, היה לכל עם ענף ייצוא עיקרי", אומר הארכיאולוג אדם זרטל, "הם מפורטים בספר יחזקאל כ"ז, במין 'מפה כלכלית' של האזור: הפניקים שחיו בחופי לבנון והיו עם עשיר מאוד, התמחו במסחר ימי ובצביעת בדים. היוונים היו חרשי נחושת, הארמים מכרו בדים, צמר ויין, ושבא, בדרום הרחוק, מכרה בשמים. ודווקא יהודה וישראל מכרו מוצרים חקלאיים פשוטים כמו חיטה, דבש ושמן. זה מתאים לדימוי הקלאסי של חקלאים פשוטים שישבו 'תחת הגפן והתאנה'".
"אבל המציאות ההיסטורית מורכבת יותר", אומר זרטל, "התנודות והגלגלולים שעם ישראל עשה לאורך תקופת התנ"ך, מראות שהוא היה סתגלן ודינמי בדיוק כמו שנשאר עד היום. החבר'ה האלה התחילו כרועי צאן, הפכו למנהלים עשירים ששלטו בכלכלת מצרים האדירה, נמכרו לעבדות, השתחררו וחזרו להיות נוודים עניים, ואחר כך התיישבו והפכו לחקלאים בדומה למואבים, למשל. ואז, בתקופת שלמה, הגיעה ההזדמנות, והם הפכו לסיפור הצלחה כלכלי".
המקרא מלא וגדוש בתיאורים צבעוניים של עושרה של ממלכת שלמה: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סלת ושישים כור קמח, עשרים בקר ומאה צאן...אייל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים...ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו ושנים עשר אלף פרשים...וכלכלו הנציבים האלה...את כל הקרב אל שולחן המלך, איש לא יעדר דבר...ויתן אלוהים לשלמה רוחב לב כחול אשר על שפת הים" (מלכים א', ה).
"שלמה היה פרגמטי, רצה צמיחה כלכלית ופעל באופן מכוון ונבון להשיג אותה. הוא הבין שהיא לא תבוא מחקלאות פשוטה, אלא ממסחר. הוא היה מודע לעובדה שאנחנו יושבים בארץ מעבר, שדרכי המסחר בין מצרים לארם-נהריים ובין המזרח לאיי הים עוברים דרכה, וצריך לנצל את זה".
"בשביל למשוך מסחר ולצמוח צריך פרוייקטים גדולים, כמו האולימפיאדה או תעלת סואץ. כך זה עבד גם אז, והוא יצר מנוע צמיחה כזה, שקראו לו בית המקדש. לצורך הקמת המקדש הוא יצר קשר עם הפיניקים, והם הביאו מה שהיה חסר כאן: מומחים לבנייה באבן גזית, חומרי בניין כמו ארזים (מלכים א', ה') , ובעיקר - חשיפה למסחר בינלאומי מיוון ועד שבא (מלכים א', ה)".
המקרא מראה בעיקר את עושרם של שלמה עצמו ונשותיו. היו עוד אנשים שנהנו מהצלחתו?
"הרבה מאוד. קודם כל, הסוחרים עצמם. לא היה אז מסחר בכסף במובן המודרני, אבל היה מסחר עשיר בסחר חליפין, וכן בשקלים - סחורות תמורת זהב, כסף ונחושת לפי משקל. וכמו היום, ככל שנפח המסחר גדל, הסוחרים הרוויחו יותר והעלו את רמת חייהם.
"המקרא מפרט את הסחורות האקזוטיות שהגיעו לכאן: תוכים, שנהבים, בשמים, מור ולבונה. הסוחרים קנו, מכרו והתעשרו. שנית, שלמה הקיף את עצמו באדמיניסטרציה שמנה של שרים, פקידים וניצבים (מלכים א', ה'). הוא חילק ג'ובים ויצר מין מעמד בינוני של אנשים שהיו קשורים לשלטון ונהנו מהצמיחה".
יש הוכחות ארכיאולוגיות לתיאורים הללו?
"הארכיאולוגיה תואמת את התנ"ך. חישוב הכרונולוגיה המקראית מעלה ששלמה מלך בחצי השני של המאה ה-10. בתקופה הזאת בדיוק, הארכיאולוגיה מראה עלייה דרמטית ברמת החיים. פתאום יש ייבוא של כלי חרס מפוארים מארם ומיוון. ויש זינוק בהיקף הבנייה בארץ: בירושלים, במגידו, בגזר, בחצור. קמות ערים חדשות, תחנות מסחר בדרך לים סוף, וערי נמל בחיפה ואילת של היום, שלידן נמצאו חותמות ישראליות".
איך התבצעה הבנייה? מי הלך לגור ביישובים הללו ומי הקים אותם?
"התנ"ך לא מתאר את הקמת הערים, ואין מקורות כתובים אחרים, אבל אפשר לשער לפי מה שקרה במדינות אחרות בעולם העתיק: המלכים חילקו אדמות לחיילים משוחררים ולפקידים, והם עזבו את בתי הוריהם ובנו לעצמם בתים חדשים. את העבודה ביצעו עבדים. וזה הצד השלילי של הבום הכלכלי: עם ההתעשרות, נוצרו בחברה הישראלית, שהייתה די שוויונים, פערים גדולים, וחלק גדול מהעם, שעד כה היה חופשי וחי באדמות משלו, נמכר לעבדות".
איך הם הפכו פתאום לעבדים?
"המקרא מספר שנתינים התרוששו ונמכרו לעבדות כדי להחזיר חובות. עשרות אלפים נוספים, שלא ברור אם היו עבדים או שכירי יום, הועסקו בבניית המקדש.
"המקרא לא מסביר למה, אבל לפי מה שקרה בממלכות שכנות בתקופות פריחה כלכלית, אפשר לשער שההצפה של סחורות אקזוטיות פיתתה את פשוטי העם לקנות יותר מכפי שיכלו, והם התרוששו. ממש כמו היום. וכמו היום, הפערים גרמו למתח פוליטי, שהוביל לפיצול הממלכה ליהודה וישראל".
השגשוג בימי שלמה, מציין זרטל, מתגמד ליד השגשוג כ-100 שנה מאוחר יותר, בתקופת המלך אחאב. "אחאב, כמו שלמה, חיזק את הקשרים עם הפניקים, שהיו הביזנסמנים והפיננסיירים הגדולים של התקופה. המקרא מקמץ בתיאורי הצלחות אחאב, אבל יש אזכור של העובדה שהוא בנה המון ערים, ובאותה תקופה רואים תנופת בנייה אדירה בשומרון, בגליל ובעמק יזרעאל".
"כל העושר הזה מראה שהדימוי הרומנטי שיש לנו, הציונים, על היהודים השלווים שישבו תחת גפנם ותאנתם, הוא פיקטיבי", אומר זרטל - ציוני נלהב בעצמו, "כנראה שעם ישראל מעולם לא היה שליו ותמים, תמיד היה חסר מנוחה ותמיד ידע לעשות כסף".
הדת, הגניוס או המיקום אסטרטגי?
מה גרם להתעשרות הגדולה של העם הקטן הזה? הד"ר אורי אמיתי, מומחה לעת העתיקה מאוניברסיטת חיפה, מציין שהכלכלה הישראלית העתיקה נוהלה באופן שונה מכל האחרות - בגלל מצוות הדת היהודית. "בני ישראל היו חקלאים כמו שאר העמים", אומר אמיתי, "אבל הכלכלה שלהם נוהלה אחרת וזה חייב חשיבה אחרת. הייתה עבדות, אבל היא הייתה פחות נפוצה בגלל שבעלי העבדים היו צריכים לשחרר אותם מדי שש שנים (דברים ט"ו). העבודה הושבתה מדי שבת".
"ובעיקר - הרעיון המהפכני של השמיטה גרם לכל השוק כאן להיות שונה. שמיטה זה אומר שני דברים: ראשית, העבודה החקלאית נעצרה כל שבע שנים (ויקרא, כ"ה), והישראלים, שייצאו סחורה חקלאית, היו צריכים לעצור את הייצוא. שנית, הסוחרים היו צריכים לעשות כל שבע שנים 'רסטארט' לכל ההלוואות שהם נתנו ולמחוק אותם.
מצוות השמיטה באמת התבצעה בתקופה הזאת?
"לפי התנ"ך והמקורות היהודיים, היובל לא ממש התבצע אבל השמיטה כן, ויש עדויות לכך גם מרשומות של עמים אחרים. חקלאי או סוחר שעובדים בסביבה כזאת צריכים לתכנן קדימה טוב יותר, וההיסטוריה הכלכלית מראה ש'גזרות' רגולציה כאלה גורמות לעסקים להשתכלל".
ומשם נובעת ההצלחה הכלכלית של בני ישראל והיהודים?
"קשה לדעת. בטווח ההיסטורי הארוך, יכול מאוד להיות שחוקים סוציאליים מהפכניים כמו השבת והשמיטה איתגרו את היהודים וגרמו להם להתפתח. אני לא חושב שזה ההסבר להצלחות הכלכליות של שלמה ואחאב".
"ישראל שגשגה בגלל מיקומה האסטרגי בצומת בין בבל ומצרים. באותה תקופה שתי התרבויות הללו היו בדעיכה, והישראלים ניצלו את זה. תוסיף לזה את העובדה שהישראלים, כמו הפניקים, כתבו בכתב אלפביתי, בניגוד לבבלים ולמצרים שכתבו בכתב סימנים. אלפבית הוא טכנולוגיית מידע נוחה וידידותית יותר, וייתכן שזה חלק מסוד ההצלחה שלהם".
לזרטל יש הסבר נוסף להצלחה: לדעתו, היא נובעת מה'גניוס היהודי' (או, ליתר דיוק, הישראלי). "לעם ישראל תמיד היו חושים עסקיים טובים והם ידעו לנצל הזדמנויות", הוא אומר, "ההזדמנות נבעה מהמיקום האסטרטגי ומדעיכת בבל ומצרים, אבל לא כולם היו משכילים לנצל זאת".
אמיתי מתקומם נגד הדיבורים על הגניוס. "המחשבה שגזע מסויים מוצלח ומוכשר במיוחד היא מסוכנת וגם אין לה שמץ של הוכחה מדעית", הוא אומר, "אם בכלל יש גניוס יהודי, הוא נובע מהעובדה שעם ישראל הוא ערבוב של המון גנים שונים, והנסיון עם כלבים, למשל, מראה שערבוב גנים משביח. היהודים בימינו הם, כמובן, ערבוב של אנשים מארצות שונות ומשונות, אבל גם בתקופת המקרא בני ישראל היו די מעורבבים, בגלל המיקום שלהם. כולם עברו כאן".
על דבר אחד זרטל, אמיתי, ורוב החוקרים מסכימים: השגשוג הגדול נגמר כ-150 שנה אחרי ימי שלמה, עם הופעתה של המעצמה האשורית. "ברגע שהם הגיעו לכאן עם הכוח הצבאי שלהם ונתנו לנו בראש, שום חשיבה כלכלית לא עזרה", אומר זרטל, "ישראל קרסה, ואחריה גם יהודה, והיהודים חזרו להיות עניים עד השלב הבא - הגלות. זה השלב שבו הם למדו שאת הכסף הגדול באמת עושים באדמת נכר". ועל כך - בפרק הבא של המסע אחרי תולדות הזהב היהודי.
לפנייה לכתב/ת 
