הודו על ריקשה: כך הפכתי לבעליו הגאה של רכב

כאשר החליט יוסי אבישי לציין יום הולדת עגול וחגיגי בהודו ,  צץ במוחו רעיון, בהשראת הסרט "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ': במרכז הסרט - איש עם משימה חשובה, שנאלץ לנסוע מרחק גדול ללא רישיון נהיגה. הפתרון - נסיעה על מכסחת דשא. יוסי החליט שאת המסע הזה, לאורך הודו, הוא יעשה רכוב על גבי ריקשה שאינה משוכללת או חזקה בהרבה מאותה מכסחת דשא פשוטה.

"מי שרוצה להרים בקבוק של בירה לכבוד האבא הזקן שלו - מוטב שיגיע לחוף פאלולים בגואה, כי שם אני חוגג", הכריז, ואז הצטרפו אליו גם הבת והבן. אחרי חודשים של הכנה בארץ, יצא המבצע לדרך. זוהי טעימה קטנה מהחוויות שעברו השלושה.

"נער החידות ממומבאי" צף ועולה בראשי בעוד הגלגלים נוגעים בקרקע. המטוס מחליק באלגנטיות על המסלול בדרך אל השרוול בין מאות, אולי אלפי, צריפים ארעיים, מכוסים בפלסטיק כחול כהגנה פשוטה נגד גשם המונסון היורד ללא הרף. המים לא חדלו לרדת גם בריקשה למלון, והסתכלתי מסביבי: עוני משולב בפאר, עושר בפנים ורפש בחוץ. ככה זה בהודו.

הריקשה עניינה אותי יותר מכל. עוד יומיים, אם תתגשם התוכנית, אהיה בעליו של כלי רכב המצחיק הזה. משהו שאולי מסמל את המדינה הזו יותר מכל, איטיות משולבת בפשטות. הנהג במונית הריקשה לא ממש דיבר אנגלית, וכשניסיתי להסביר לו  שעוד יומיים אחליף אותו, זה לא ממש עזר.

בקרוב הריקשה הזו תהיה שלי (צילומים: יוסי אבישי)

החיוך לא מש מפניו של הנהג ההוא, שיניו חלקיות ביותר, בגדיו רטובים מגשם וכפכפיו, שראו ימים טובים יותר, חשפו כפות רגליים מלוכלכות מרפש. האם גם אני אראה כך עוד חודש? יד מלוכלכת משמן מכונות ואצבעות שלא מניחות לצופר? מתמרן בין פרות, בורות, שלוליות ומיליוני אנשים ברחובות?

GPS בסוף העולם

החרדה רק גברה בטיסה לוורנאסי. עיר קשה, "הר הזיתים" המטאפורי ההינדי, שבה כולם באים למות. ואני? רק באתי כדי לחיות, כי זהו המקום היחיד שבו הסכימה הביורוקרטיה ההודית להפקיד בידי תייר זר ריקשה. שם יתחיל מסע של 3,000 ק"מ ושלושה שותפים: אני ושני ילדיי בריקשה קטנה, רועשת ומקרטעת לאורך המדינה המסקרנת הזו.

את החלק הראשון במסע אני עושה לבד, מחוסר רצון לגרור את הילדים בנבכי הטפסים ההודיים, רשיונות הרכב, הביטוח והשוחד.

זה לא קל לשרוד בנפתולי משרד התחבורה ההודי, למרות שבאתי מצוייד מהארץ במכתבים, באישורים, בערבויות ובעיקר - בעזרה מחברים הודים נפלאים שאולי יצטרפו למסע בהמשך.

עם קצת עזרה מחברים, נשיג את כל הטפסים כדי לקבל את הריקשה 

ורנאסי. שם זה רק מתחיל. היא בקצה העולם, האנומליה הטכנולוגית והתחכום המערבי המתגלמים בציוד שהבאתי מהבית מתנגשים בפשטותה של הדרך ובאנשים שלאורכה, בטעמים ובריחות. הדלקתי את המחשב הנייד בחדרי בגסט-האוס וחיברתי את ה-GPS. עד עכשיו לא היה לי מושג אם זה יעבוד, אך - הפתעה. יש קליטה מושלמת ואיכון מיידי על המפה. אפשר קצת לחייך. עכשיו הגיע תורה של מערכת הסאונד שגררתי כל הדרך מתל אביב: האם היא צלחה את תלאות הדרך? אכן. החדר התמלא צלילים.

פלא ישראלי בסוכנות הרכב

עיר צפופה, ורנאסי. הוד והדר רוחני מתערבב בעליבות גשמית, והמשרד של אודאי, בקצה העיר, הוא כנראה מקום אליו הרוחניות לא מגיעה. הוא עוסק במכירת מכוניות, וכשצלצלתי, אמר לי - בוא, אז באתי. הוא הבוס והבעלים של הסוכנות וכל העובדים הודים, וכשאתה ה-ישראלי...? הרי שהשמועה על בואי פשטה במשרד, וכולם הגיעו לראות את הפלא. את המשוגע שרוצה לנהוג כל הדרך לגואה על שלושה גלגלים.

סוכנות הרכב של מר אודאי. ממתינים בתור - שלב ראשון של ביורוקרטיה

בוא, כיוון אותי אחד העובדים למשרד בקומה השנייה. תחת מזגן ועם כוס צ'אי ביד, המתין לי אודאי. הייתי צריך לחשוב על זה קודם. כשהוא מנענע את הראש מימין לשמאל וחוזר חלילה, הוא פשוט מקשיב. זו לא בדיוק שלילה של מה שאני מבקש, אלא אוסף של חתימות וחותמות, תחילת סופו של הליך ביורוקרטי שהתחיל בארץ כבר לפני חודשיים, ורק דבר אחד קטן שרד את המכבש ההפקתי שלו: עליי ללכת לבית המשפט, ולחתום על הצהרה בשבועה לפיה אמכור את הריקשה טרם שאעזוב את הודו.

אדאי והעובדים. התרגשו לראות ישראלי שרוכש ריקשה

הודי אחד, בכפכפים ובמכנסי גברדין, בא ונקש בדלת. בוא איתי וניסע לבית המשפט, אמר. חשבתי שניסע בריקשה שלי, אבל עדיין לא. עם זאת, התחלתי לנחש כי העניינים מתחילים כבר להיסגר, ושבאמת, בקרוב, אהיה אב גאה לאוטו-ריקשה מודל 2010. אבל קודם, כאמור, הולכים לבית המשפט.

כבוד השופט

תחת עץ רענן יושב לו כבוד השופט וסביבו חברים. "תרצה צ'אי? לא תודה". בצריף סמוך גיליתי את המזכירות, מכונת צילום ושני מפעילים זריזים. הרכב מנצח. באורח פלא הגיעו כל המסמכים אל השופט, שעיין בהם, ושאל לשמו של אבי. שלמה, עניתי. גם נאלצתי לאיית S-H-L-O-M-O ולרשום זאת על פיסת נייר שקרעתי ממעטפה כלשהי שמצאתי בתיק. חתמתי, וגם הוא חתם בתמורה.

השופט חותם על המסמכים שיאפשרו לי לרכוש את הריקשה

שוב, מצאתי את עצמי בריקשה, בחזרה לסוכנות הרכב. הערב כבר ירד, אבל עכשיו אני יודע שניצחתי. אני נוסע לגסט האוס בריקשה החדשה שלי. עיניי משתאות, וצפצופים נשמעים לעברי מכיוונם של נהגי ריקשה אחרים. כל עובדי הגסט-האוס יצאו להתבונן ברכש החדש.

-מה אתה מתכוון לעשות איתה?

-לנסוע לגואה.

-מכאן, מוורנאסי?

-כן. 

ה"בייבי" שלי, משמאל

• בפרק הבא: האומללות הבלתי נסבלת של הניווט בריקשה