אוצר בבוידעם: מכתבים מקהילות שנכחדו בשואה

לפני כשנתיים עלה מנחם עמיאל אל הבוידעם בביתו שבאנטוורפן, בלגיה. הוא מצא שם קבוצת ארגזים מכוסה אבק ופתח את המכסים. בפנים גילה אוצר בלום: אינספור כתבים של הרב אביגדור עמיאל ז"ל, מי שהיה הרב הראשי של תל אביב באמצע שנות ה-30, וכן 8,000 מכתבים שבהם עדויות נדירות על קהילות שנחרבו בשואה והתכתבויות על מאורעות חשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

הרב עמיאל (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)

הרב עמיאל כיהן בתפקיד הרב הראשי של תל-אביב כעשר שנים, היה מראשי הציונות הדתית ופעיל בתנועת המזרחי. כתביו התורניים יוצאים כעת לאור  בספר "הגיונות אל עמי" (הוצאת המכון התורני בישיבת "אור עציון") ונינו מקווה להוציא בשנה הבאה ספר שיתבסס על אסופת המכתבים

שמצא - המציגים את העיר העברית הראשונה, כפי שנראתה דרך עיניו.

"סבא-רבא שלי שמר כל מכתב שהוא קיבל", אומר עמיאל בשיחה עם ynet. "יש לו אלפי מכתבים שעוסקים כמעט בכל נושא. קשה להבין איך אדם אחד הספיק להתעסק בכל-כך הרבה דברים, והיה בקיא במגוון רחב של תחומים. הוא היה גדול בלמדנות, מעורב בפעילות פוליטית, בקיא בפילוסופיה ופוסק הלכה. כמעט בלתי מובן איך הוא הספיק הכל".

המאמרים והמכתבים של הרב עמיאל משקפים אדם שלא חושש להביע את דעתו, גם אם היא לא פופולרית. בתל אביב של שנות ה-30 היו בתי המרזח ובתי השעשועים מלאים עד אפס מקום בשבת. לעומת זאת, בית המרחץ העירוני היה מוזנח והרבנים הרוויחו פחות מעובדי ניקיון. הרב עמיאל נלחם על צביון דתי לעיר, יצא נגד חילול שבת בפרהסיא, דרש לעלות משכורות לרבנים, ולהגדיל את תקציב הדת.

נגד "הספר הלבן"

גם במאמריו התורניים, הרב עמד איתן על דעתו: הוא יצא בתוקף נגד הספר הלבן, תנועת ההשכלה, התנועה הרפורמית, ובמקביל נלחם לתקנים חדשים לרבנים מכל העדות ופעל נמרצות לכינונה של מועצה דתית בעיר.

בתקופת כהונתו של עמיאל הייתה קיימת בתל-אביב "מועצת השחיטה", והרב עמיאל פעל נמרצות לשנות את הסטטוס ל"מועצה דתית". באחד ממאמריו שהופנו אל העירייה כתב: "כשאומרים מועצת השחיטה מעמידים את כל הדת שלנו רק על הבקר ובית המטבחיים. יש בקר - יש דת. אין בקר - אין דת. כשאומרים מועצה דתית הכוונה בוודאי לדת ישראל והתורה שלנו היא תורת חיים, המקיפה את כל החיים של האומה הישראלית".

נינו של הרב עמיאל מתפעל מאומץ ליבו לצאת חוצץ נגד "הספר הלבן", בתקופה שבה כיהן תחת השלטון הבריטי. "הוא הלך בדרך שלו ואמר את מה שהוא חושב", אומר הנין עמיאל. "הוא כתב את הספרות שלו בלי פחד".

חיי היומיום העסיקו את הרב עמיאל לא מעט. הוא הקים את ישיבת "היישוב החדש", וראה אותה כמוסד שפונה למתיישבים החדשים. "הוא ראה את העתיד", מסביר הנין, "הרבה אנשים עלו לארץ והוא חשב שאי-אפשר להתקיים רק על לימודי קודש בישיבה, אז הוא הקים ישיבה שיש בה גם לימודי חול. היו שהתנגדו לזה, אבל הוא עשה את מה שהוא חשב לנכון".

מהצד השני, מספר מנחם עמיאל, הרב הראשי דאג גם לחיי הרוח של מי שאינם שומרי מצוות. "הוא כתב שיש יהודים שמגיעים בחגים לבית כנסת רק בשביל להגיד יזכור, מזכירים את הנשמות של המתים, אבל שאל 'מה עם הנשמה שלהם?' הוא יצא נגד זה שאנשים מאמצים את הטפל - מחזיקים ומדקדקים בדיני אבלות -אך שוכחים שיש גם דברים שיש לקיים ביומיום".

אצ"ל כבוד הרב

בתל אביב לא הסתפק הרב עמיאל בפסיקת הלכה, אלא הוא ובני ביתו היו מעורבים גם בחיי המעשה. הרב פעל נמרצות להשגת אישורי עלייה ליהודים באירופה וסייע לעולים בלתי לגאלים. בנו היה חבר ארגון האצ"ל - דבר שהוביל לכך שהרב ובני ביתו נטלו חלק בסאגה של אוניית אלטלנה.

ביוני 1948 הציב צה"ל על גג ביתם ברחוב ירקון 148 מכונת ירייה שכוונה לים. במים ממול עמדה הספינה של האצ"ל עם עולים ונשק. כשהתפוצצה הספינה, לאחר

שלא נענתה לקריאות מהחוף לפרוק את נשקה, הגיעו חלק מחברי ארגון האצ"ל שהיו עליה לבית הרב. הם התרחצו, החליפו בגדים אכלו ויצאו לדרכם. כשעזבו את הבית הם שכחו את דגל הספינה ובני המשפחה שמרו אותו במשך שנים, עד שנמסר לדוד לוי כשכיהן כשר החוץ.

"הוא היה מצד אחד מאוד ציוני ומצד השני מאוד דתי, והיה מקובל על רוב הציבור - לא רק הציוני, אלא גם החרדי והחילוני", מספר הנין. "רק כשהתחלתי לקרוא את המכתבים הבנתי את היקף האנשים שהוא בא איתם במגע. באו אליו כל שועי תל-אביב והארץ, והוא התכתב עם רבנים מכל העולם. המכתבים שעמם עלה לישראל ב-1936, מרבנים בכל רחבי אירופה, הם לעתים עדות כמעט יחידה לחיים שהיו ונחרבו".