השנה בחברה: חוזרים לקנות במכולת
איך קרה שמדינה כה צעירה הצליחה בכה מעט שנים לייצר שכבה כה דקה של עשירים כה גדולים? השנה ננסה לפרנס את בעלי העסקים ולא את רשתות השיווק. ונבחר במשה כחלון
אחרי כמה שנים של עבודה במשכורת שהיא כנראה שוות ערך למשכורת מינימום, החליטה אמי להיות בורגנית. היא חסכה 7,000 לירות ופתחה חנות בגדים במרכז המסחרי. עם הבורגנות החדשה, הצליחה להעניק השכלה לשבעה ילדים. השכלה תיכונית מלאה לכולם במשפחה מרובת ילדים לא היתה דבר שכיח כל כך בקרית גת ובשאר עיירות הפיתוח של שנות השישים והשבעים, אך והפלא ופלא - כל השבעה למדו באוניברסיטה וקבלו תארים אקדמאיים.
היום היא לא הייתה מצליחה. היום אנשים לא קונים בגדים בחנויות בגדים פרטיות. רוב האנשים קונים בחנויות של הרשתות הגדולות, ונותנים את המשכורת שלהם בידי בעלי ההון שמעסיקים עובדים שמקבלים משכורת מינימום (פלוס בונוסים מצחיקים).
מעמד ביניים שלם של סוחרים - בעלי מכולת, בעלי חנויות בגדים ונעליים, בעלי חנויות למוצרי חשמל, כלי בית וצביעה - כמעט נעלם. כל אלה נדרסו ברגל הגדולה והעשירה של רשתות השיווק.
אין ספק שכיף לקנות בסופרמרקט ענק שיש בו 120 סוגי פסטה ו-400 סוגי גבינה. החנות גדולה ומוארת, המבחר עצום, ובגלל המחזור הגדול, הסחורה כל הזמן חדשה. ה יותר כיף מאשר לקנות בחנות השכונתית הקטנה שיש בה רק שמונה סוגי גבינה ואי אפשר ללכת בה לאיבוד.
הרווחים העצומים של רשתות השיווק הולכים לבעלים הפרטיים של הרשתות. במקום 10,000 בורגנים ממעמד בינוני, בעלי חנות מכולת, יש משפחה אחת או שתיים שבניה ישנים על מזרנים עשויים זהב ומעסיקים 10,000 עניים.
במקום 10,000 בעלי חנויות קטנות ובינוניות שיכולים לחיות ברמת חיים נורמלית, לשלוח את הילדים ללמוד אוניברסיטה ולהיות עם הראש מעל המים, יש משפחה אחת או שתיים, של בעלי הרשת, שהאצבעות שלה שחורות מרוב ספירת כסף.
יש להצלחה של הרשתות היבט נוסף. בגלל כוח הקנייה העצום שלהן, הן מצליחות לכופף את ידי היצרנים ולקנות מהם את המוצרים במחירים נמוכים. בעלי החנויות הקטנות אינם ניחנים בכוח הקנייה הזה, והם לא מצליחים לעמוד בתחרות. מצד שני, בעלי המפעלים, שנאלצים למכור בזול, לא יכולים, גם לו רצו, לשלם לפועלים מעבר למשכורת המינימום.
כך יוצא שהפועלים שמקבלים משכורת מינימום קונים בסופרמרקטים אצל קופאיות שמרוויחות את אותו השכר.
רוב ההון של בעלי ההון הגיע מהציבור של מקבלי הבטחת הכנסה, בעלי שכר המינימום ובעלי השכר הבינוני. הבנקים חיים מהעמלות של הציבור הרחב, חברות הביטוח מתעשרות מהביטוחים שלנו, חברות הסלולר והאינטרנט והכבלים מתעשרות מכספי כלל האוכלוסיה. אם הם מתעשרים מאיתנו, ישירות מאיתנו, איך זה שאין לנו שום דרך לגרום להם לעשוק אותנו פחות?
איך זה קרה שמדינה כל כך צעירה הצליחה בכל כך מעט שנים לייצר שכבה כל כך דקה של עשירים כל כך גדולים? איך הצלחנו לעקוף את אמריקה, זאת שהמציאה את הקפיטליזים?
אולי לקראת השנה החדשה, צריך כל אחד ואחד לעשות את החשבון הפרטי שלו. לא לרוץ ולקנות איפה שיותר זול בעשר אגורות ובכך להעשיר עוד יותר את העשירים ממילא; להחרים - כן, להחרים! - את כל מי שברור שהוא עושק את העובדים שלו, או מעמיד אותם שעות על הרגליים; ולשים לב טוב טוב איפה הוא שם את הכסף שלו - אצל תמנון בעל זרועות חובקות עולם שהכסף שלך יהיה פסיק בים העושר האגדי שלו, או אצל בעל עסק עצמאי שהכסף שלך באמת משמעותי עבורו.
אכן, דרך אחת לפיזור העושר היא הבחירה האישית של כל צרכן. אך הדרך הנכונה יותר היא הדרך הפוליטית. אך משום מה, אנחנו בוחרים את חברי הכנסת שלנו לא על פי האינטרסים שלנו, אלא לפי השאלה מי יחלק את ירושלים. צריך להפסיק את זה. צריך לבחור לפי מי שטוב לחינוך, לתרבות, לכבישים ולכלכלה.
השר יוסי שריד - שיש אומרים שהיה שר החינוך הטוב ביותר - הפסיק להיות שר החינוך לא בגלל שנכשל בעבודה, אלא מפני שהיה שייך למפלגה הלא נכונה. דב חנין, שהוא הפרלמנטר הטוב ביותר (לא רק לדעתי), איש עקרונות צנוע וישר שהעיוותים הכלכליים והחברתיים הם בנפשו - לא יהיה לעולם בעמדת השפעה. שלי יחימוביץ', עם כל העבודה הנפלאה שהיא עושה, יכולה ליהעלם מהמפה הפוליטית אם ראש המפלגה שלה ימשיך להדהיר אותה במורד ההר.
עובדה מנחמת אחת יש: האיש עם הביצים הגדולות ביותר במדינה, שייך דווקא למפלגת השלטון. השר משה כחלון, שעומד כארי מול כוחות ענק סלולריים והצליח להוריד את דמי הקישוריות, הוא הגיבור הכלכלי הכי משמעותי לכל בית בישראל בשנה האחרונה.
לרגל השנה החדשה, אני מבטיחה לעצמי להתחיל לקנות בחנויות הקטנות מצד אחד. ומצד שני, לבחור בשר כחלון גם אם יעמוד בראש האיחוד הלאומי.
עדנה קנטי
, מספרת סיפורים
לפנייה לכתב/ת 
