טליק - מותו של מיתוס

הוא היה אחרון המפקדים הגדולים מן הימים שבהם צה"ל היה עדיין מיתוס. ימים שבהם הציבור העריץ אלופים וכל נער ידע את שמם. הוא היה נציגה הבכיר והקשוח של תקופה הרואית ותמימה, בה כל המלחמות היו צודקות וכל הישראלים היו יפים ואמיצים. לא היו ויכוחים על השטחים, ולא היו ועדות חקירה ולא פוסט ציונים. לבן היה לבן ושחור - שחור. הכול היה פשוט וברור, המדינה הצדיעה לגיבוריה וכול העולם מחא כפיים לישראל היפה והתפעל.

שני פרסי ביטחון ישראל וסגנות רמטכ"ל - אלוף במיל' ישראל טל הלך לעולמו

כמו הדימויים העממיים כך גם השיוכים היו ברורים: בן-גוריון יסד את המדינה, אלתרמן את השירה העברית, ויצמן את המדע הישראלי וטליק - את השריון. זה היה די רחוק מהאמת, כי הטנקים הראשונים פעלו בצה"ל 10 שנים לפני שטל הוריד את דרגותיו והצטרף ב-58' לקורס הטנקיסטים. אבל האמירה הייתה כל כך מתאימה לעלילות שסיפרו עליו, לדיוקנו הקשוח והחמור ולכומתה השחורה הנצחית שחבש על ראשו - עד כי איש כבר לא זכר ולא ניסה לתקן.

לבד מפרט היסטורי "זניח" זה, היה הרבה צדק בדברי אלה שייחסו לו את יסוד השריון של צה"ל. כי טליק - שעוד במלחמת סיני היה מפקד חטיבת חי"ר, אכן ייסד את השריון הישראלי החדש. זאת, על אף שמבחינה היסטורית דדו וחיים בר-לב קדמו לו בפיקוד על מפקדת גייסות השריון. אלא שהוא זה שבנה את כוח המחץ העוצמתי, שאלמלא נעצר על גדת התעלה, במלחמת ששת הימים, יכול היה באותה תנופה לכבוש את כל צפון אפריקה. לא לחינם השוו את טליק למפקדי השריון הגדולים בכל הזמנים - גודריאן, פאטון וז'וקוב.

אכן, המיתוס והאתוס של השריון הישראלי החלו להיוולד אחרי מלחמת סיני, אבל טליק היה זה שהעניק להם תאוצה חסרת תקדים באמצע שנות ה-60'. כאשר נקרא לרמטכ"ל משה דיין ונשאל מתי לדעתו יוכל לעבור לשריון, ענה: "אולי שבועיים-שלושה" (טל היה אז מפקד בית ספר לקצינים). " לא", אמר דיין, "התכוונתי באיזו שעה?". היה זה ביטוי לחיוניות שבה זכה לפתע השריון בעיני המטה הכללי, אחרי ניצחונו במערכת סיני.

הדרך לקידום עברה בספרי השריון

עוד בהיותו סגנו של דדו במפקדת גי"ש, ראה טל כחובתו העליונה להתחיל את הרוויזיה בחוליה החלשה ביותר, והיא: רמתם המקצועית של החיילים והמפקדים. על חולשה זו הסתער מיד עם מינויו למפקד. ב-3 בנובמבר 1964, שלושה ימים לאחר מינויו למפקד גייסות השריון, הייתה תקרית ירי בתל-דן בצפון. אל"מ טל מיהר לשם. "כמה טנקים סורים

הושמדו?", שאל את מג"ד טנקי הצנטוריון סא"ל בני אושרי. "אף אחד, המפקד!", ענה אושרי במבוכה. "כמה פגזים ירית?", לחץ טל ונעץ באושרי את אחד ממבטיו החמורים. "שמונים ותשעה, המפקד!", ענה אושרי. "תהיה ועדת חקירה!", קבע טל - והסתלק.

אפיזודה זו, שכינויה "הפאשלה בנוחיילה", היא יותר מציון דרך. היא נשאה ברחמה גרעין של מהפך היסטורי ודרמטי. מתוכו נולדה ההצלחה האדירה של השריון במלחמת ששת הימים. אכן, כישלון התקרית נדון מכל צדדיו. בעקבות הדיונים התחולל מהפך סוחף שבמרכזו: התמקצעות, התמקצעות ושוב התמקצעות. בין הדגשים המקצועיים שכפה טל על הגיס בעוצמה של מכבש היה: תותחנות טנקים. כאשר נשאל מח"ט 7, שלמה (צ'יץ') להט, על ידי מראיין אילו ספרים אחרונים קרא, השיב: "ספר ההיסטוריה האחרון שקראתי הוא 'מערכת הצריח של הצנטוריון', והרומן האחרון - ' תותחנות טנקים'". אכן, קצינים ונגדים שביקשו מטליק קידום - נשאלו שאלות מקצועיות מעמיקות ביותר. מי שלא ענה נכון, נזרק בבושת פנים מכל המדרגות.

תותחנות השריון בתקופת טל הגיעה להישגים שלא נודעו כמותם עד אז בעולם: ירי לעבר כלים וטנקים סוריים ממרחקים שבין 9 ל-11 קילומטרים והשמדתם. טליק היה זה אשר ירה אישית את הפגזים וגם הדליק את הכלים הסוריים.

הטעות: בין קהלני לגורודיש

ולסיכום, מילה לחובתו. מתחת למסגרת הלוחצת והקשוחה שבנה סביב החיל השחור, צמחו שתי אסכולות פיקודיות: את האחת סימל המח"ט המיתולוגי של חטיבה 7, שמוליק גורודיש, תלמיד ישיבה שהתפקר, ואת השנייה - אביגדור קהלני, בעל חיוך של מיליון דולר ושיני הפלדה, אשר הציל את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

גורודיש, מעין מוטציה מפחידה, התמכר לפן הכוחני של הפיקוד ולדורסנות האולטימטיבית. חייליו וקציניו, אותם החליף בקצב של גרביים בגולני, פחדו ממנו יותר מאשר יראו את האויב. הוא היה עריץ, מניפולטיבי, הישגי עד טירוף ומכור לפולחן של עצמו עד מבוכה. אך טליק - גם בשנים שאחרי כישלונו של גורודיש במלחמת יום הכיפורים כאלוף הפיקוד - סירב לומר מילה רעה על שיטותיו. תמיד טען כי גורודיש ורפול הם הלוחמים הטובים והאמיצים ביותר.

לעומתו, קהלני, שבמלחמה האחרת סחף עמו את חייליו באהבה ובמסירות ובחיוך תימני צחור שיניים. הוא הציג ורסיה שונה, אנושית, של המפקד קשוח, הדבק במטרה עד מוות, אך נותן כבוד לחייליו. ואלה בתגובה, היו מוכנים ללכת איתו עד הסוף המר. חבל שטל לא דאג לטפח יותר מפקדים מסוגו של קהלני והקיף את עצמו בלא מעט גורודישים.

אוקטובר 1979: המרכבה שעטה קדימה

לאחר מלחמת ששת ימים, נישא על כנפי ההירואיקה, מונה טל לסגן רמטכ"ל. אחר כך היה עוזר שר ביטחון ומפקד הפרויקט הסודי והיומרני ביותר של הטכנולוגיה הצבאית הישראלית ( להוציא את מטוס הלביא) - טנק המרכבה. כדי לקיים את פרויקט הטנק - המורכב ממיליון ורבע חלקים - מול הלחצים והאילוצים, השתמש טל גם כאן בטקטיקה הדורסנית של השריון.

איש לא עמד בפניו. ואכן, בבוקר 29 באוקטובר 1979, ביום חיל שריון בסינדיאנה שברמת גולן, זינקו קדימה 11

הדגמים הראשונים של המרכבה. תשע שנות עבודה ומאות מיליוני דולרים הביאו לעיני הצופים ביצועי שריון שכמותם טרם נראו בעולם.

זה היה, על קצה המזלג, האיש שעם מותו ערב ראש השנה, הגיעה לסיומה הסופי אחת התקופות המרתקות והמשמעותיות ביותר בחיי צה"ל והמדינה.

יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי