ש: קשה להיות גם כתב אלכוהול וגם סמל סקס?*

ת: אויש, תפסיקי*

אז מה קורה, רם?

תשמעי, את רוצה לדעת מה הפיתרון שלי למצב? בואו נזדיין. בנות חילוניות, תשתרמטו. ואני לא אומר את זה בגלל איזשהו אינטרס נסתר. אני נשוי, אין לי מה לעשות עם ההפקרות שלכן. למעשה, זה בטח יגרום לי להתייפח. אבל אני מוכן לספוג את זה עבור כולנו. רק תזדיינו. בואו נציף את המדינה בסטודנטים וחיילים ואנשים שאשכרה עובדים ואין להם זמן לכתוב בפורום של "רוטר". את אולי חושבת עכשיו שאני מגזים, אבל שבי רבע שעה על רוטר ותחזרי אלי.

טוב. רק איך זה קשור לבירה?

לא יודע, את שאלת. מה את רוצה לדעת על בירה?

ביקרת החודש במבשלת "ברוקלין" בניו יורק. רציתי לדעת איך התרשמת.

האמת, מאז שה"ברוקלין לאגר" הגיעה לארץ לפני כשנה, היא אחת מהבירות האהובות עלי. זה לאגר כהה, קל לשתייה, אבל עם קצת אופי של אייל. הוא מפוצץ את האף - גם בפרחים, אבל סבבה - וממלא את הפה בטעם, הפעם של בירה. והוא מעניין, אבל לא דורש שתתעניין בו. את יודעת, לא עולה על העצבים אחרי יותר מכוס. אגב, גם ה"ברוקלין בראון אייל" עשתה עלי רושם טוב, אבל אני משתעמם מרוב הבראון איילים, וזאת לא שונה.

בתמונה: רחוב אחרי שאלי ישי גירש את כולם

שמעתי שפגשת את הבשלן הראשי של ברוקלין.

הברומאסטר, כן. קוראים לו גארט אוליבר. פגשתי אותו בבר של המבשלה, וכשהתוודיתי בפניו על האהבה שלי ללאגר שלהם, הוא אמר לי תודה אבל לא התלהב. הוא השווה את זה למחמאה על דיסקוגרפיה של אמן: הוא בטח ישמח לדעת שאהבת משהו שהוא הוציא לפני 20 שנה, אבל יותר יעניין אותו מה אתה חושב על היצירות החדשות שלו. ואוליבר, אולי כי הוא הצטרף לברוקלין רק ב־1994, רצה בעיקר שאטעם מהיצירות החדשות.

אתה מתכוון בירות.

נכון, אבל חלק מהן בהחלט ראויות לתואר יצירות. אגב, אני בטח הולך להישמע גזען, אבל הבחור שחור. לא יודע למה, אבל בראש שלי ציפיתי לבחור לבן. לפניו נפגשתי עם המייסד סטיב הינדי, והיתה אי הבנה קלה, אז כשהינדי עזב חיכיתי לאוליבר במשרד שלו בזמן שאוליבר כבר חיכה לי למטה בבר. כשהוא נכנס לחדר, הייתי בטוח שזה מישהו שבא להודיע לי שגארט לא מגיע. אולי זה בגלל שעד היום, כל הברומאסטרים שהכרתי היו נורא לבנים. אני לא אומר שזה מביע משהו על יכולותיו כברומאסטר, או כאדם, או כשום דבר פרט לאתלט. את יודעת מה, אולי חבל שבכלל נכנסתי לזה. את יכולה לשכוח מזה?

בוודאי.

אז תשמעי, משהו בשמרים של ברוקלין מייצר כנראה טעם ייחודי שמופיע באופן קלוש בכל הבירות שלהם, בלי קשר לסגנון. זה ניכר בכל עשר הבירות שטעמתי, ויש להם עוד: משהו כמו עשר בירות קבועות, שש עונתיות, שתיים שמבושלות במיוחד למסעדות בניו יורק, ועוד משהו כמו 20 שכבר לא מיוצרות או יוצאות רק במהדורות מוגבלות.

חלק מהמבחר הוא בירות מתיישנות. ה"סוראצ'י אייס", למשל, היא בירת סזון. זה סוג של בירת קיץ דרום־בלגית שהתגלגלה לארצות הברית, ובדרך אספה אחוזי אלכוהול גבוהים. הסוראצ'י מתגאה בתסיסה כפולה אמיתית בבקבוק, ובסוג כשות חדשני שפותח ביפן ומעניק לה אופי של קליפת לימון. היא קלה ומפולפלת קצת, ובלי לאכול סושי, אני יכול לומר לך שהיא תלך טוב עם סושי.

אגב, את חייבת לסלוח לי אם אני מבלבל את המוח. את יודעת כמה קשה לא להישמע פלצן אחרי שאתה כותב כמה שנים על וויסקי ובירות? מתישהו נגמרות הדרכים לתאר בירה בלי ניחוחות ומטאפורות, אני מוכרח לומר לך. לפעמים אני מרגיש שאנשים לא מבינים את זה, אז הם קוראים לי פלצן.

ואתה מרגיש שנעשית פלצן?

אולי קצת. זאת אומרת, תמיד הייתי, אבל עד לאחרונה רק מהתחת.

מעניין. טעמת גם את ה־Local One שלהם?

כן, ופחות אהבתי. זה עוד משחק בין אייל בלגי חזק לבירת סזון, מדויקת מאוד אבל עדינה מדי לטעמי. זה כמו לשמוע שיר מצוין בווליום נמוך מדי. דווקא ה־Local Two, החדשה יותר, מדברת אלי. יש לה צבע שמזכיר מקשוף וטעמי Candy Sugar בלגי שממשיכים את הרושם הזה, ומשתלבים מעשה כשפים

 עם טעמי שוקולד, שמקורם בכלל בלתת אנגלי, ואפילו בנגיעות דבש מופלאות, לפחות עד שאתה מגלה שהמקור של אלה הוא פשוט דבש. יש שם שכבה יבשה אחרי שכבה יבשה של פירות, שמתחבקים חזק־חזק עם תבלינים. נו, אמרתי לך, בפעם הבאה תעצרי אותי.

אז רגע, איזו בירה חדשה של ברוקלין הכי אהבת בסופו של דבר?

ישנה הסוראצ'י שדיברנו עליה, וגם סטאוט אימפריאלית חורפית וגאונית בשם Black Chocolate Stout שאמורה להופיע בארץ בחודשים הקרובים עם 234 אחוזי אלכוהול וכל הסמיכות הקלויה של ארוחת ערב נוזלית. ויש בירה שמתיישנת בחביות ברבן מסוג Woodford Reserve שאני לא זוכר איך קוראים לה, ועדיף ככה, כי היא עולה כמה עשרות דולרים לבקבוק 700 מ"ל ואפשר להשיג אותה רק ב־29 בפברואר בין רציף תשע ועשר. אלוהים, יכול להיות שנתתי הרגע אזכור ל"הארי פוטר"?

טוב, אני לא מניח שזה יעניין מישהו עכשיו, אבל אני חושב שהתשובה לשאלה שלך היא ה־Local Two, שדווקא לא אמורה לנחות פה. והאמת, גם אם היא תופיע בארץ, יש יותר סיכוי שתמצאי במקרר שלי ברוקלין לאגר מאשר אותה. את יודעת, רוב הזמן בא לי המבורגר. רק לפעמים בא לי סטייק.

והשורה התחתונה לגבי הביקור במבשלה?

בעיקר שכיף לשתות בירה עם הבן אדם שרקח אותה, כי הוא מאיר לך דברים שאתה ממש יכול להרגיש. זה כמעט כמו להקשיב לדיסק עם האמן שיצר אותו, או לראות "מה קורה עם לינוי בר־גפן" עם לינוי בר־גפן. חוץ מזה, היה לי הנגאובר מהלילה הקודם וכל הבירות האלה העבירו לי אותו עשר. ואת יודעת על מה חשבתי כשישבתי שם ושתיתי כמה מהבירות הכי טובות באמריקה עם הבנאדם שיצר אותן?

על בירות?

על המטורפים האלה מרוטר. כמו שאמר הקומיקאי ג'ו רוגן, אם הייתי הם, הייתי מעשן גראס ורואה קצת סרטים דוקומנטריים על החלל ומבין שיש ביקום עוד משהו חוץ מהשטויות בראש שלי. אבל הם עסוקים בזה שאובאמה הוא כושי ואנטישמי.

מרתק. ואחרי שהכרת את גארט אוליבר, מה דעתך עליו?

האיש גאון. זה לא סתם שהוא עד כדי כך מבוקש באמריקה. סופסוף שחור שמבוקש על משהו טוב, אה? סתם, בדיחה, אל תכתבי את זה.

חוץ מזה, גארט כתב ספר. הוא נקרא The Brewmaster's Table, ומדבר על התאמה בין בירה טובה לאוכל טוב. אני אישית בעיקר שותה בירה טובה, אבל אולי זה יעניין מישהו. ואם כבר מדברים על ספרים, אז יש גם אחד של מייסדי

 "ברוקלין", הינדי וטום פוטר. קוראים לו Beer School. רק ריפרפתי בו, אבל נראה שיש שם כמה קטעים מעניינים: הקדמה מאת ראש העיר בלומברג, הפרטים על ההתמודדות שהיתה להם בשנים הראשונות עם גנבות ציוד וסחורה, שודים מזוינים ואפילו המאפיה, וכמובן גם איך הם לקחו חלום באספמיה והפכו אותו לעסק בברוקלין.

אז בעצם זה גם מדריך לעסקים, לא רק ביוגרפיה משולבת בהרבה בירה.

כן, אמרתי לך שלא ממש קראתי אותו, אבל נראה שהם יודעים על מה הם מדברים. אפילו יש להינדי במשרד מכתב הוקרה שהוא קיבל מרודי ג'וליאני. בכלל, נראה לי שאנשים יהיו הרבה יותר שפויים אם הם ישתו קצת בירה מדי פעם. אולי כדאי שאני אשלח איזה ארגז לרוטר?

אנחנו חוזרים לזה?

צודקת, עזבי. תשמעי סיפור: מבשלת ברוקלין הוקמה בוויליאמסבורג, שכונה קטנה על האיסט ריבר עם היסטוריה ותיקה של עשרות מבשלות, בעיקר של מהגרים גרמנים מסוף המאה ה־19. גם לסבא של הברומאסטר המקורי של ברוקלין היתה שם מבשלה, ואפילו היה שם רחוב בשם Brewer's Row. אבל המבשלות ושם הרחוב נכחדו בתקופת היובש, ואחר כך - בסוף שנות ה־80, לפני ג'וליאני והמדיניויות שלו - השכונה הפכה למקום קשה מאוד. וואו, מדיניות זאת מילה מצחיקה ברבים. אגב, ייתכן שהמדיניוית שלו הן לא הסיבה היחידה או אפילו העיקרית לכך שניו יורק התנקתה. ידעת את זה?

אתה באמצע המצח שלי.

מה?

אתה אוכל לי את הראש.

מצחיק. בקיצור, לנוכחות של המבשלה כעוגן כלכלי וסמלי יש חלק רציני בשיקום המרשים של השכונה. וויליאמסבורג נחשבת היום לאחת השכונות הכי טרנדיות בעיר ניו יורק, לפחות זה מה שאומרים לי. למעשה, מבשלת ברוקלין עצמה התקשתה להתרחב בתוך השכונה עקב העלייה במחירי הנכסים שהיא עצמה תרמה לה. ותראי מי סייע לה: המיתון האחרון. אם צריך מחשב־על בשביל לנתח את מזג האוויר של מחר, אז גם המחשב מ"המטריקס" לא ידע לנתח לאן ייקחו אותך החלטות ארוכות טווח, ומתי יגיע מיתון שדווקא יתרום לעסק שלך. ואת יודעת מה, ההצלחה בשיקום השכונות נגעה לליבי. הרי גם אני גדלתי בשכונה.

לא ידעתי את זה. איזו שכונה?

שכונת בורוכוב, גבעתיים.

אה. אז איך היית מעריך כיום את שוק הבירות בארצות הברית?

טוב, חלפו הימים שבירה אמריקאית היתה שם נרדף לשתן קואלות. נכון, בירות הבוטיק - מה שנקרא שם Craft Beers - עדיין מהוות רק אחוז קטן משוק הבירה המקומי, אבל הן גדלות ב־20־25 אחוז בכל שנה כבר כמה שנים, וכבר מבחינים בלחץ אצל השחקניות הגדולות, שמנסות להוציא ליינים מלאי טעם למותגים שלהן. הבעיה של הגדולות היא שזה פוגע בקונספט שהן ניסו למכור לנו עד כה: בירות בלי טעם.

ומה קורה בברים?

בכל בר בניו יורק יש היום מבחר של בירות מקומיות מאוד, שהברמן בדרך כלל יתנדב לספר עליהן אם זה ערב חלש ואין המון לחץ. הברים שמקדישים מקום של כבוד לבירה מחזיקים עשרות סוגים, לפעמים גם סוג או שניים של Real Ale, שזה אייל לא מסונן ולא מפוסטר שמוגש ללא תוספת פחמן דו־חמצני או נתרן, ישר מהחבית שבה עבר ייצוב ותסיסה שנייה.

לפני שאני שוכח, כשג'וליאני היה ראש העיר הוא עשה עוד משהו חוץ מלנקות אותה: הוא הביע הערכה לאנשים שעזרו לו להחזיר את העיר לצד השפוי. במקרה של מבשלת ברוקלין, הוא שינה בחזרה את השם של שורת הבניינים ההיא בוויליאמסבורג ל־Brewer's Row.

אולי מה שאני אומר זה שיש תקווה. שאם מגיע מנהיג נכון עם תיאוריות מתאימות ופרקטיקה שלא רואה בעיניים, ויש בשטח אנשים טובים עם חזון ונדל"ן, וקצת סוג של מזל קוסמי - אם כל זה קורה, אז יש תקווה.

אתה מאמין במזל קוסמי?

לא יודע. זה בעיקר סוג של ביטוי. וגם אם כן, אני לא אצביע למפלגה שלו בבחירות. אבל המזל הזה מתבטא למשל בסיפור אחר שקשור לניקיון של ניו יורק ולא נתת לי לדבר עליו קודם. רק חפשי את זה אם יש לך זמן: התיאוריה על החלטת בית המשפט העליון האמריקאי מ־1973 בנושא הפלות, ואיך היא עזרה להפוך את ניו יורק של סוף שנות ה־90 לבטוחה. גם אם זה לא נכון, זה מעניין.

יש לך עצה למישהו שרוצה לעשות משהו דומה בארץ?

לא, אני לא מבין בזה כלום.

אני מתכוונת למבשלה ישראלית.

העצה היחידה שלי היא לקרוא את Beer School. הינדי אומר שהכי חשוב למבשלה קטנה זה להיות עקבי, להאמין במה שאתה עושה, ולחשוב טוב על השם. שם יוצר הכרה. ברוקלין בחרה שם טוב, והיא מוכרת בכל העולם. באמת,

 מדהים לחשוב שמבחינת נפח בישול היא מדורגת רק 14 בשוק הקראפט האמריקאי, ונמוך מזה בשוק הכללי. אגב, במקום הראשון בשוק הבוטיק נמצאת סמואל אדמס. נראה שהם ממש בכל מקום, למרות שבדיוק ראיתי פרסומת שלהם שצוחקת על התפיסה יחסית לאמת.

ומה האמת?

שהם בסך הכל 0.9 אחוז מהשוק הכללי.

וואלה.

כן, אבל זה משתנה. זה מזכיר לי: על השידה במשרד של סטיב הינדי יש כפתור ירוק וגדול עם הכיתוב Feel Good Button. התאפקתי בערך רבע שעה מהזמן שחיכיתי לאוליבר לפני שלחצתי עליו בהחלטיות מכוונת. השיר I Feel Good של ג'יימס בראון נצעק ממנו בווליום מבהיל, שנעשה אפילו יותר מבהיל כשהבנתי שזה לא נגמר ושעוד רגע יכניס אחד העובדים את הראש כדי לראות מי משחק לבוס בצעצועים. והאמת, יש להינדי סיבות להרגיש טוב. המבשלה שלו לא מפסיקה לצמוח.

מה אתה חושב על ברק אובאמה?

ברצינות? אם לומר את האמת, אני לא יודע. אני לא חושב שהוא שילוב של קנדי, רוזוולט ולינקולן עם קורטוב של ירון לונדון. אבל מצד שני, להאשים אותו באנטישמיות זה להגיד -

לא, לא ברצינות.

אוקיי.

האם אתה מרגיש שיש לך משהו נוסף לומר לקהל הקוראים שלך?

לא ברגע זה.

תודה.

בכיף. אגב, אני מת על המחשוף הזה.

לך תזדיין.