אהבה במעקב: לא יודעת אם לצחוק או לבכות
נורית זרקה לחלל החדר אמירות כמו "אשה בלי גבר היא כמו סיר בלי מכסה", "חיים בלי גבר אינם חיים", "אני מכבדת את עצמי יחד עם הרצון שלי שיבוא אביר על סוס לבן ויציל אותי". היא טפחה על גופה, מסמנת לי לחקות אותה בדיוק. רשמי טיפול ראשון
אם זה לא היה מצחיק, זה היה הזוי.
אם זה לא היה הזוי, זה היה עצוב.
בפגישה הראשונה שלי עם ד"ר נורית מרכוס, במסגרת פרויקט אהבה במעקב, היא תחקרה אותי מעט על עצמי, בעיקר לגבי הזכרונות שלי. זה תחום שאני מכירה כה מעט, אני משתדלת כל כך לחיות בכאן ובעכשיו, לא לחפור, ואם כן - אז רק בהווה, לא במה שהיה. והאחריות היא שלי, ורק שלי. אבא ואמא כבר מזמן לא אחראיים למי ומה שאני כיום.
ובתוך כל זה, היא מבקשת ממני זכרונות.
ומהמעט שסיפרתי, היא הצליחה לקלוע בול.
היא דיברה על אמונות שטבועות בנו, בגוף. בזיכרון של כל תא ותא, או במוח הקדמי, או במוח האחורי, יש כל מיני תיאוריות. היא נתנה דוגמה של מישהו שכלב נשך אותו, ואז, בכל פעם שהוא רואה כלב, הגוף שלו מגיב אוטומטית, מתכווץ, מפחד, נכנס לחרדה. הרעיון הוא, כפי שהיא הסבירה לי, לשחרר את הגוף מהתגובות האוטומטיות האלו. שכשהאדם הזה יראה כלב, הגוף שלו לא יגיב כך. ושכשאני אחשוב על זוגיות ועל מה יקרה אם לעולם לא אמצא אותה, הגוף שלי לא יגיב אוטומטית ויצטבר לי גוש דמעות בגרון, אלא אוכל פשוט להמשיך הלאה, כאילו כלום.
ואז, כאילו זה הכי טבעי ביקום, התחילה נורית לזרוק כל מיני אמיתות כאלו, לא מתפשרות, לחלל החדר: "אשה בלי גבר היא כמו סיר בלי מכסה". "חיים בלי גבר אינם חיים". "אני מכבדת את עצמי יחד עם הרצון שלי שיבוא אביר על סוס לבן ויציל אותי". וכל אלו תוך כדי שהיא טופחת על נקודות שונות בגופה, כשהיא מסמנת לי לחקות אותה בדיוק ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
אני חושבת לעצמי "לא ייאמן, אמירות פרימיטיביות להפליא"
והמדהים הוא, שזה בכלל לא בגלל התנועות המשונות שהיא מבצעת בעצמה, וגם לא בגלל שאני צריכה לחזור עליהן בפניה. אפילו לא בגלל העובדה שכל סשן קטן כזה היא מסיימת בטפיחות קצביות על הירכיים ובשירת "נד נד, נד נד". אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, כי אני מבינה שהאמיתות האלו, שהיא משחררת לחלל האוויר, הכל בעקבות השיחה הקצרה שניהלנו, האמיתות האלו נכונות בעיניי. כמעט כולן, וכמעט לחלוטין. מצד אחד אני חושבת לעצמי "לא ייאמן, אמירות פרימיטיביות להפליא", ויחד עם זאת, אני מבינה שאני באמת מסתובבת בעולם כשאני מחזיקה באמונות ובמחשבות האלו.
לבכות, אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות כרגע.
אחר כך היא מסבירה לי שהטפיחות הן בנקודות מרכזיות בגוף, מרידיאנים, ושההסתכלות הזו לאמת בפרצוף, לאמונות הכי בסיסיות שמסתבר שמנהלות אותי ביום יום שלי, יחד עם החיבור למרידיאנים, אמורים לשחרר את הגוף שלי מהתגובות האוטומטיות לאמונות האלו. לפנות קצת פסולת. לאפשר לי לחשוב ולהאמין שאולי, יהיה בסדר גם אם לא תהיה לי זוגיות.
השאלה הגדולה שלי היא, האם אני בכלל רוצה לחשוב כך????
