המודל הכלכלי הסיני יכול להצליח בדרום אמריקה?

מודל בייג'ין, הידוע גם כ-state capitalism, עליו כתבתי בשבוע שעבר, הוא ללא ספק מודל שנוי במחלוקת. תיאור המודל, המעניק חופש עסקי בתוך יעדים מוגדרים על ידי הממשל, עורר תערומת בקרב לא מעט גולשים, ואין ספק שיש לבחון אותו, הן מבחינת תרומתו להצלחה הכלכלית של סין, יכולתו להצליח במדינות נוספות וכמובן השלכותיו המוסריות.

• סוד ההצלחה הסיני: שוק חופשי שנשלט מלמעלה
  

האמירה שציטטתי מפי הכלכלנים סטפן האלפר ואיאן ברמר, לפיה מדינות נוספות שוקלות לאמץ את המודל, צריכה להיבחן לפי מאפייניה של כל מדינה ומדינה. מי שמעדיף את המודל של סין על זה של ארה"ב ואירופה צריך לבחון את התאמת המדינה המפעילה אותו.

במשך שנים חיקו מדינות בעולם את המודל של ארה"ב אך לא הגיעו לאותן תוצאות כמוה, פשוט כי הן לא ארה"ב. המודל האמריקני הצליח במדינת ענק בעלת שוק פנימי גדול, בעלת שלטון דמוקרטי יציב, מעורבות גדולה של העם בממשל, מדינה שיש בה כלי איזון חזקים ובקרה פנימית וחוש אחריות יחסית גדול של המנהיגים ואנשי הממשל כלפי שולחיהם. כל אלה גרמו לכך שלמרות השפעת ההון על השלטון, טייקונים רבי כוח לא יכלו להפוך את המדינה לנחלה פרטית שלהם, כפי שזה קרה לא פעם במדינות אמריקה הלטינית או ברוסיה.

כך גם בסין. דנג שיאאו פינג, המנהיג הסיני שהחל את ההיפתחות הכלכלית למערב בסוף שנות ה-70, וממשיכי דרכו השכילו למצוא דרך שמתאימה לנתונים של סין, דרך שעושה שימוש בגודל הרב שלה, בתודעה הלאומית של תושביה, בתודעת ההיררכיה שמוטבעת בה, בעומק המעורבות והשליטה של המפלגה במדינה ועוד.

מדינה קטנה יותר שתנסה לאלץ חברות זרות להביא אליה טכנולוגיות זרות, פשוט תבריח אותן להשקיע במדינות אחרות כי אין בה שוק של 1.3 מיליארד צרכנים. מדינה פחות ריכוזית שתנסה ליישם את המודל תגלה כי פקידי המפלגה לא מצליחים לשלוט ולהכווין את מרבית הפעילות המתרחשת בה. מדינה בעלת תודעה פחות לאומית תגלה כי המנגנון שהקימה משרת רק את חבריו ולא את המדינה, בניגוד לסין שבה לצד השחיתות הקיימת בכל זאת מירב המאמץ מושקע בקידום המדינה.

אני מפחד לדמיין איך תיראה ונצואלה ביום בו תנסה ליישם זאת.

תמונה מורכבת

התמונה של המודל הסיני מורכבת מאוד. מודל בייג'ין מצליח לקדם את סין במהירות מבחינה כלכלית משום שהוא מיושם בסין ולא בטוח שהוא יכול להשיג תוצאות דומות במדינות אחרות.

מודל בייג'ין בהחלט אינו הגורם היחיד העומד מאחורי ההצלחה הכלכלית של סין, יש חשיבות רבה בכך גם לעודף הידיים העובדות, לגודל העצום של השוק הפנימי, ליכולת הארגון הגבוהה, לרמת ההשכלה הגבוהה שמוקנית בה וכן למשמעת של תושביה.

חשוב לציין שבשנים אלה ממש מגיעה גם הודו לרמת צמיחה גבוהה מאוד, למרות שנקטה באמצעים שונים לגמרי ודמוקרטיים יותר.

חשוב גם לציין שהעלויות הנמוכות בסין אינן גורם מרכזי בהתפתחותה הכלכלית. מדינות זולות עוד יותר דוגמת האיטי ואנגולה לא מצליחות לצאת מעליבותן הכלכלית, וחשוב להבחין שסין עוברת בימים אלה לתנופה בתחומי יצור עתירי ידע ומשכורות: מכוניות חשמליות, תקשורת סלולרית, רכבות מהירות. כן, התמונה של המודל הסיני מורכבת מאוד.

קושי מוסרי עמוק

אין זה אומר שלמודל הזה אין היבטים מוסריים. משמעותו של המודל היא שהכוח הכלכלי העליון נתון בידי המפלגה, גוף ששולט במדינה למרות שלא נבחר על ידי תושביה. סין אמנם נעשית יותר יותר ליברלית, אך היא עדיין רחוקה מלהיות דמוקרטית.

משמעותו של המודל היא שמן הפרט נשלל חופש רב, בסין של היום מנועים התושבים מלהחליט באופן חופשי היכן לגור, על איכרים רבים נאסר לעבור לגור בעיר, ומחסומים בכבישים בודקים את ניירותיהם של אנשים ובודקים את קיום התקנות, אפילו האיסור שהזכרתי בטור קודם, לגבי רכישת מטוסים פרטיים הוא דוגמא של נטילת חופש מהפרט (במקרה זה - אנשי השכבה העשירה ביותר).

משמעותו של המודל היא שהחוק אינו אחיד. פקיד המפלגה המכוון את הדברים מחליט מתי ליצור מחסומים בירוקרטיים ומתי לתת תמריצים, וכל אלה בלי אמות מידה שקופות לציבור ואחידות כלפי הכול. כל אלה מהווים קושי מוסרי עמוק, אך מן העבר השני מניב המודל תוצאות כלכליות שמקדמות את רמת חייהם של מאות מיליוני תושבים, שבזמן הקומוניזם חיו על סף רעב.

הדרך של סין גם מנעה, בניגוד לרוסיה, את עלייתם של אלה הנקראים "אוליגרכים", אותם אילי הון השולטים בשלטון. בסין של היום יש מיליונרים, יש גם מיליארדרים ופקידי מפלגה רבי כוח, אך אין בעלי הון הקונים את השלטון בכסף כמו במוסקבה של ימי ילצין.

ובכן, יש יתרונות ויש חסרונות, האם המטרה מקדשת את האמצעים? על כך יחליט כל אדם בפני עצמו. המודל הסיני המתואר כאן מובא מבלי לשפוט אותו. כזאת צריכה להיות דרכו של פרשן: להביא את הנתונים, לנתח אותם ולהימנע מהבעת דיעה אישית. שאם לא כן הוא הופך מפרשן לאידיאולוג.