סיפורים דחויים מלב השטחים

לפני כשש שנים הגיע חבר לביתו של השחקן עופר עין גל עם קלסר עב כרס תחת זרועו. "תקרא", הוא אמר, "אני חושב שזה יעניין אותך". בקלסר קובצו עשרות עדויות של חיילי צה"ל ופלסטינים שנאספו בשטחים.

עין גל, שמעולם לא הגדיר את עצמו כאדם פוליטי, קרא ומשהו בו נעור. "כמו הרבה אנשים שחיים פה, פיתחתי חומה מול היומיום. אבל כשהקלסר הזה נחת בחיי, הבנתי שאני לא יכול להתעלם יותר", הוא אומר. אחרי שנה הוא החליט לעשות עם זה משהו ופנה אל בן זוגו לשעבר, התסריטאי והבמאי שלומי אלקבץ ואמר: "בוא נכתוב".

אלקבץ, שחתום ביחד עם אחותו רונית אלקבץ על הסרטים "ולקחת לך אישה" ו"שבעה", היה אז בדיוק בין פרויקטים. זה נראה כמו חלון הזדמנויות שלא יחזור. ביחד הם עברו על יותר מאלף עדויות והתחילו לגבש רעיונות לתסריט. אתמול, חמש שנים אחרי שיצאו למסע, התחילו הצילומים בגמלא שברמת הגולן.

ליבה על הסט של "עדות". מפגש תיעודי-עלילתי (צילום: דוד עדיקא)

"עדות" אינו עוד סרט עלילתי ישראלי שמספר על עוולות הכיבוש. זהו סרט קונספט שמשתמש במדיום הקולנועי - תיעודי ועלילתי - כדי לפרק ולהרכיב את תפיסת המציאות הישראלית לניואנסים טקסטואליים וויזואליים. מצלמה, שחקן ונוף - זה כמעט כל מה שיש.

סיפור המסגרת המדומה מתרחש בתוך ראשו של חייל ומורכב מסיפורים שראה, שמע או חווה. בתוך המינימליזם הזה, הצורה היא המסר. השחקנים שמופיעים בזה אחר זה מול המצלמה, נטועים בתוך תבנית נוף ישראלית משתנה כמו טפט. לטובת הוויזואליה הייחודית פנו היוצרים לצלם הסטילס דוד עדיקא, שעבודתו מתמקדת בעיקר בפורטרטים.

"זה תאם לתחושה שרצינו לייצר", אומר עין גל, "משהו שהוא בסופו של דבר מעין טבע דומם. רצינו לפרק או להעביר משהו בחוויה שלנו שהיא מנותקת ומוקפת חומה. ניסינו לייצר הזרה מהקונטקסט דרך הצילום, המבטא והשפה. אין יותר שלנו ושלהם. אנחנו מקלפים את החומה ומבקשים להקשיב מחדש לסיפור דרך הדרמה האנושית. רק כשאתה מזכך את החוויה האנושית ומנתק אותה מכל הדברים החיצוניים לה, קל יותר להקשיב".

שני צדדים, שפה אחת

בצעדים קטנים ובתהליך ארוך שנמשך שנים, התגבשה הצורה. זה החל, לדבריהם, בשפה. "עדויות החיילים והפלסטינים נמסרות בעברית והמשמעות היא שאין הפרדת נרטיבים", אומר אלקבץ. "מה שקורה להם ולי הוא מקשה אחת. יש לנו נרטיב משותף אחד והוא שמרכיב את הזהות שלי כיוצר וכאדם".

כמי שהסתובב בשנים האחרונות לא מעט בעולם עם סרטיו שזכו בפרסים בינלאומיים, אלקבץ טעם על בשרו את החיבור המיידי שנעשה בין העמים. "אין פעם שהגעתי לראיון בחו"ל ולפחות מחציתו לא עסק בסכסוך", הוא אומר. "יש בינינו לבין הפלסטינים שותפות גורל איומה וכואבת ואי אפשר לומר שזה לא חלק ממני. אנחנו תקועים עם איזה נרטיב שלימדו אותנו בגן, בבית הספר ובצבא, ונאחזים בו. שני הנרטיבים מעצבים את החיים שלנו ולדחייה הזו של הסיפור שלהם יש מחיר".

מתוך "שבעה". כבר לא נשאר במשפחה (צילום: עמית ברלוביץ')

ערביות וישראליות, שינוע תרבויות ומפגש בין תרבותי, קיימים גם בסרטיו הקודמים, אבל בסרט הזה לדבריו מגיעה ההתעסקות שלו בחיבורים ובהפרדות התרבותיות למצב קיצון. "אני משתמש בשחקנים ישראלים, חלקם מזרחיים חלקם אשכנזים, למסירת העדויות של הפלסטינים. הם נוהגים בעדות כבשלהם. זה כמעט כמו עבודת מסיכות בתיאטרון והיא יוצרת טשטוש גבולות. לשמוע את העדויות האלו בעברית, זה מעורר מחשבה".

כלומר?

"אני חושב שזה מפחית את כוח ההתנגדות הטבעי לתוכן אבל זה נעשה באופן מתריס. הכוונה לא היתה לעזור לאוזן הישראלית לשמוע את העדויות. נהפוך הוא, העברית מקשה עליך, היא משמשת כשוט, ובחרנו דווקא בעברית תקנית מאוד, יבשה, לקונית, כמעט שפה של בית משפט".

שיתוף הפעולה בין עין גל לאלקבץ אפשר לדברי שניהם את ההתמודדות עם חומרים לא קלים לעיכול. "לא היה קל לחומר הזה להגיע לשלב של סרט", אומר אלקבץ, ומתכוון גם למשמעויות התוכניות, גם ללקיחת האחריות שהיא תוצאה שלהן וגם לגיוס קרנות וגופי שידור לתמוך בפרויקט.

"אף אחד לא רצה לתמוך בסרט" הוא מוסיף. "הוא אמנם זכה במלגה של ה-CNC (קרן הקולנוע הצרפתית), אבל לקח זמן עד שנכנסו קרן רבינוביץ והוט שהחליטו שהם הולכים על זה ושמו כסף על השולחן. היינו תקועים במשך די הרבה זמן ולא יכולנו לצלם כי הכסף לא הספיק. הסרט המסכן הזה, בגלל הסיפורים הדחויים שלו, ישב על המדף וחיכה שמישהו יסתכל עליו".

קשה אבל הכרחי

קשיים היו לכל אורך הדרך. מהקפיצה למים הסוערים של אדמת המריבה, דרך ייסורי הכתיבה, לתוך האודישנים שבמהלכם צפו טראומות שהן חלק מהסכסוך הפנימי של החיים בארץ.

"אנחנו יודעים מה קורה סביבנו אבל חיים בהכחשה כי אף אחד לא רוצה להסתכל על הפנים שנשקפים במראה", הוא אומר. "אנשים לא רוצים לראות את עצמם ככאלה, זה מציק ומעמיק את אותו סכסוך פנימי שקיים בך ממילא. כמו שאני רציתי לזרוק את קלסר העדויות שעופר הביא לי מהחלון, אבל גם לא יכולתי שלא ללכת לישון איתו בלילה ולקום איתו בבוקר, כך גם השחקנים שפגשנו באודישנים עברו תהליך מקביל של דחייה וקירוב. היו גם כאלה שלא עמדו בזה".

האחים אלקבץ. בדרך לעוד פרויקט משותף (צילום: מרב יודילוביץ')

מי שהצטרפו בסופו של דבר לפרויקט הקולנועי הניסיוני של אלקבץ ועין גל, מרכיבים גלריה מפוארת של שחקנים. חלקם, כמו קרן מור, אלברט אילוז וכמובן רונית אלקבץ, הולכים עם הבמאי כברת דרך. אחרים, כמו יוסף כרמון, אסתי זקהיים, זהר ליבה, מוריס כהן ואור בן מלך, משתלבים בנתיבו לראשונה.

את שני הפיצ'רים הראשונים ביימת בשיתוף עם אחותך, שמשחקת בסרט הנוכחי. היא לא חסרה לך בכסא הבמאי לידך?

"אנחנו תמיד בדיאלוג חזק ביחס לכל. אנחנו מאוד קשובים אחד לשני ובשבילי העבודה עם רונית מעוררת. האופן שבו היא עובדת, איך שהיא לוקחת את התפקיד, מה היא עושה לו - זה תמיד מרתק ומהנה לעבוד איתה. רונית ואני עובדים על סרט חדש שיסגור את הטרילוגיה שהתחילה ב'ולקחת לך אישה' והמשיכה עם 'שבעה'. אנחנו מקווים שנצלם אותו בשנה הבאה. אנחנו רק מחכים לחזור ולהיפגש".

100 אלף דולר ועוד קצת, זהו תקציבו הזעום של הסרט לו הוקצו בסך הכל תשעה ימי צילום. "זה סרט שנעשה בעיקר עם הרבה רצון טוב של אנשים", אומר אלקבץ, שחתום לראשונה גם כמפיק. "בגלל המורכבות והרגישויות ובגלל שהייתי צריך לגייס המון אנשים שעובדים בהרבה פחות ממה שהם רגילים לקבל, חשבתי שזה נכון. לבד זה לא היה קורה".

עין גל מצדו מוסיף טפיחה על השכם המסבסדת של קרן רבינוביץ והוט: "זה לא טריוויאלי שהם נתנו את חסותם לפרויקט. הרבה גופים התרגשו מהחומר

אבל לא היה להם האומץ להיות חתומים עליו. אלו חומרים נפיצים שקשה להתמודד איתם, חומרים שבאווירה הקיימת יכולים לזכות להד מאוד שלילי ואפילו לסנקציה".