זהירות: גם חיוב באשראי יכול לעבור לצד שלישי

עם התגברות מודעותם של הצרכנים לסיכונים שונים הכרוכים, למשל, בשימוש בצ'קים, למדו רבים כיצד למנוע מראש צרות אפשריות. הגבלת יכולתו של בית העסק המקבל את הצ'ק להעבירו לצד שלישי כלשהו, באמצעות כתיבת המילים "לא סחיר" או "למוטב בלבד" על הצ'ק, היא אמצעי טוב במובן זה.

אולם, רבים עדיין אינם מודעים לכך, שגם את שוברי כרטיסי האשראי שעליהם חותמים הצרכנים יכולים בתי העסק להעביר לבתי עסק אחרים, ולמעשה להשתמש בהם כאמצעי תשלום לכל דבר ועניין. כך, למשל, חנות רהיטים יכולה לשלם באמצעות הצ'קים הללו לנגרייה או למרפדייה שבנו עבורה את הרהיטים שהיא מוכרת לצרכנים. בכך טמונה סכנה לא קטנה לצרכנים. נמחיש זאת באמצעות הסיפור הבא.

למי הועברו הכספים?

לפני כשנה חתם צרכן על הסכם עם חברה שמכרה לו ציוד לקליטת שידורי טלוויזיה באמצעות צלחת לוויין. הציוד הותקן בביתו, ולידיו נמסר ההסכם עם החברה. בהסכם זה נקבע, בין השאר, כי הצרכן יוכל לבטל את ההסכם תוך שבועיים מיום חתימתו, תוך תשלום הוצאות התקנת המערכת.

הסדר התשלומים עבור העסקה קבע, כי הצרכן ישלם כ-250 שקל לחודש, במשך 36 חודשים. כלומר, שוויה של העסקה כולה עמד על כ-9,000 שקל. התשלום בוצע באמצעות כרטיס האשראי של הצרכן.

ימים אחדים לאחר מכן הודיע הצרכן לחברה על ביטול העסקה. אך המכתב, שנשלח בדואר רשום, הוחזר לצרכן כשעליו מוטבעת הודעת הדואר "העתיק מקום מגוריו למען לא ידוע". לכן נשלחה הודעת ביטול גם באמצעות פקסימיליה, ובעקבות זאת הגיעו טכנאים מטעם החברה, פירקו את הציוד, ודרשו מהצרכן 4,000 שקל – מה שהוצג כדמי ביטול העסקה. הצרכן הפקיד בידיהם צ'קים על הסכום הזה, והניח כי בזאת מסתיים העניין מבחינתו.

ואולם, להפתעתו המרה, נמשכו החיובים מכרטיס האשראי שלו בגין העסקה. בירור עם חברת האשראי העלה, כי למעשה הכספים שמנוכים מחשבון הצרכן מועברים לחברה אחרת, שכאן נכנה אותה "הספקית". התברר, כי הספקית היא זו שסיפקה לחברה את הציוד שזו מכרה לצרכנים, ושוברי כרטיס האשראי היו ה"כסף" שבאמצעותו שילמה לה את חובה.

גם בית המשפט לא הושיע

עם ביטול העסקה קיבלה חברת האשראי הודעה על כך מהצרכן. בהמשך הדברים – משהוברר שיש חשד לביצוע מעשי תרמית מצד החברה הראשונה (הצרכן לא היה הקורבן היחיד שלה), ואף הוגשה תלונה למשטרה עקב כך – גם הייתה פנייה נוספת אל חברת האשראי לעצור את החיובים, כיוון שמדובר על פני הדברים בהתנהלות של נוכלים. אולם, היא סירבה להפסיק לחייב את הצרכן, והמשיכה להעביר את הסכומים הללו לספקית.

עקב כל השתלשלות העניינים הזאת נאלץ הצרכן להגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, ובין הנתבעים הייתה גם חברת האשראי. בדיון לא הותיר השופט כל סיכוי לתובע, ולמעשה לחץ עליו להגיע לפשרה שהותירה אותו לקוח שבוי בידי החברה הספקית, שהסכימה לספק לו את שירותי הצפייה בשידורי הלוויין למשך שנה.

הצרכן נפל בין הוראות החוק

חרף התחושה הקשה שמותיר הסיפור הזה, כדאי להבין ששורש הרע הוא הוראותיו של חוק כרטיסי חיוב, שעל פיו מתנהל תחום כרטיסי האשראי. החוק קובע כמה מקרים מוגדרים שבהם חובה על חברת האשראי להפסיק לחייב צרכן לטובת גורם מסחרי, ואלה הם:

הראשון, כאשר מדובר בעסקה שבה אמור הצרכן לקבל מוצר או שירות, והנכס או השירות לא סופקו בתוך הזמן שנקבע בעסקה, או שבית העסק הפסיק לחלוטין את אספקת המוצר או השירות הרלבנטי, והצרכן הודיע על ביטול העסקה. סעיף זה לא חל במצב שבית העסק קיבל את תמורת העסקה בתשלום אחד עוד לפני הודעת הביטול של הצרכן.

השני, אם בית העסק חדל לתפקד והוגשה לבית משפט בקשה למתן צו לכינוס נכסים, צו פירוק או צו פשיטת רגל. במצב זה אף חייבת חברת האשראי להחזיר לצרכן את התשלומים שנגבו ממנו אחרי ההודעה על מצבו של העסק. כך חובה על חברת האשראי לנהוג גם כלפי אדם שאינו הספק שהתקשר בעסקה עם הלקוח, אם הוא מחזיק במסמכים שמעידים על ביצוע העסקה באמצעות כרטיס אשראי.

השלישי, כאשר מדובר בהרשאה שנתן הצרכן לחייב את כרטיס האשראי שלו בעסקה מתמשכת, כגון מנוי על עיתון או אצל ספקית אינטרנט.

ניתוח מצבו של הצרכן בסיפור שלנו יַראה, שאף לא אחד מהמצבים הללו התקיים בעניינו. ראשית, הנכס סופק לו, שכן הציוד שרכש הותקן אצלו. שנית, בית העסק שממנו רכש את הציוד לא חדל להתקיים, אלא פשוט נהג כלפיו במרמה כאשר לא הפסיק את החיובים בגין העסקה שבוטלה, כיוון שכבר שילם באמצעות השוברים לחברה הספקית. ושלישית, לא היה מדובר בהרשאה לחיוב כרטיס האשראי, אלא בעסקה שפשוט שולמה בתשלומים.

החוק מבחין בין שני המצבים הללו, ובמצב של עסקה בתשלומים אין לצרכן זכות להפסיק את התשלומים אלא רק במצבים שפירטנו כאן קודם.

יש פתרון למצב הבעייתי

אם כן, המצב שחוק כרטיסי חיוב אינו נותן לו מענה מניח את הדעת הוא, כמו במצב זה, כאשר בוצע לכאורה מעשה מירמה כלפי הצרכן, ונוסף על כך שוברי כרטיס האשראי שעליהם חתם הועברו לצד שלישי. כאמור, כאשר אדם משלם בצ'קים, הוא יכול למנוע מראש את העברתם לצד שלישי. אך בעת שימוש בכרטיס אשראי הצרכן אינו יכול למנוע זאת, לפחות לא במצב המשפטי הנוכחי.

פתרון טוב לכך עשוי להיות בשני מישורים. תחילה, וזה פשוט יותר לביצוע, אפשר ליצור מצב שבעת התשלום הצרכן יוכל לקבוע – כמו בצ'ק – אם הוא מסכים או אינו מסכים להעברת שובר האשראי בידי בית העסק לצד שלישי. בעסקה שבה הצרכן חותם במו ידיו על השובר אפשר לקבוע מקום שבו יציין הצרכן אם הוא מסכים או אינו מסכים לגלגול השובר כאמצעי תשלום.

בעסקה שמתבצעת בלא חתימה על שובר (בלשון החוק "עסקה במסמך חסר"), מצב אופייני, למשל, בעסקות מכר מרחוק, יחויב בית העסק לשאול את הצרכן בעל-פה או לקבל ממנו הסכמה בכתב (למשל, בפקס או באמצעות הדואר האלקטרוני) מה הוא מעדיף בעניין זה.

הרחבה של הפתרון הזה יכולה לבוא באמצעות הוספת הוראה בחוק כרטיסי חיוב, כי אם נודע לחברת האשראי שיש חשד למעשים פליליים מצדו של בית עסק, יהיה עליה להפסיק לחייב את הצרכן מייד עם קבלת ההודעה על כך. מדד לחשדות למעשים פליליים עשוי להיות אישור מהמשטרה כי הוגשה תלונה נגד בית העסק ובעליו, או אף על פתיחת חקירה.

כבר כיום קיים ממילא קשר בין קציני הביטחון של חברות האשראי לבין המשטרה כשעולה אצלם חשד כזה, כך שבכך אין כל חידוש.

ולמי שחושש מפגיעה בחפים מפשע, גם לכך יש פתרון. בכל המצבים שבהם חברת האשראי מחויבת להפסיק תשלומים עקב אי-אספקת מוצר או שירות, הרי אם הוכח לה שהמוצר או השירות כן סופקו, היא תמיד יכולה לחזור ולחייב את הצרכן. גם במצב שיתברר כי לא נעשה דבר שאינו כשר תוכל חברת האשראי לחזור ולחייב את הצרכן, וכך לא ייפגע בית עסק שלא חטא.