ברוס כלי

רק המעריצים המושבעים של ברוס ספרינגסטין מכירים את היהלום האמיתי והצנוע של הקריירה שלו. זה היה שלוש שנים אחרי ההצלחה ההיסטרית של Born to Run, והבוס נכנס במצב רוח קודר לאולפן להקלטת האלבום הרביעי, מודע לגודל הציפיות.

ספרינגסטין בן ה־29 חש חשוף מדי, גדול מדי: במהלך סיבוב ההופעות הראשון שערך מחוץ לאמריקה הוא ניגש לכרזות ענק שלו שהתנוססו ברחבי לונדון, ותלש אותן בעצבים מהקירות. תוסיפו לכך את העובדה שסכסוך עם המנהל הקודם שלו מנע ממנו להקליט במשך יותר משנה, ותבינו שהעלטה באלבום Darkness on the Edge of Town איננה מקרית.

החודש, לרגל הוצאת המהדורה המחודשת של האלבום, הוא חוזר אל אותה תקופה חשוכה. סרט דוקומנטרי שיוצג לראשונה ב־14 בספטמבר בפסטיבל הסרטים בטורונטו מביא חומרים חדשים מסשן ההקלטות של Darkness. כדי

 להבין את הציפיות שהיו ממנו, מספיק לומר ששם הסרט הוא The Promise: The Making of Darkness on the Edge of Town.

הסרט וההוצאה המחודשת חשובים בעיקר בזכות מה שקרה אחרי ההקלטות: האלבום יצא והתקבל בתגובות מעורבות, שלא לומר שליליות. הוא היה אפל, לעיתים נוגה מדי, ועסק בעיקר בדמויות משולי החברה. לעומת התקווה והאופטימיות של קודמו, Born to Run, נדמה שהמסרים שעלו ממנו היו בעיקר של מציאות אמריקאית מורכבת וקשה לעיכול. אף שיר מתוכו לא הפך ללהיט במצעדים - Prove it All Night היה הכי קרוב - ובחברת ההפקה לא היו מרוצים. אבל ההיסטוריה עושה חסד עם יצירות מופת שלא הוכרו בזמנן, וכיום האלבום מככב תדיר ברשימות הגדולים של כל הזמנים.

ספרינגסטין, ייאמר לזכותו, התאושש מהדיכאון די מהר, וכבר אחרי שנתיים הוציא את האלבום הכפול The River, שהיה כל מה שהמעריצים רצו. רק שלדעתי Darkness חשוב יותר: זה האלבום שבו הוא באמת הצליח להתקרב לאליליו וודי גאתרי ובוב דילן, ולייצר אמריקאיות עם עומק ומשמעות. מופיעים כאן הטקסטים הטובים ביותר שכתב, ויחד עם האי סטריט בנד בשיאה המוזיקלי. בכל פעם שאני שומע את האלבום הזה, אני עוצם את העיניים ורואה את החושך בקצה של העיר - שיש כאלה שלעולם לא ייצאו ממנו.