האחים גרים

להיות יהודי זו משימה לא פשוטה, זה ידוע. 613 מצוות (לפחות) שיורדות לכל פרט קטן בחיים, וגם אינספור חגים עם כללים משונים ומוזרים לפעמים. למשל, שבוע בדירת ארעי עשויה בד או עץ שמכוסה בענפים. וחפש מי שינענע את הלולב. 

יש מי שנולד לתוך זה, אבל ישנם גם מי שגדל והתחנך בדת אחרת, חקר ובדק והחליט שהיהדות היא-היא הדבר הנכון. בפסטיבל מספרי הסיפורים ה-17, שייערך בחול המועד סוכות בתיאטרון גבעתיים, יספרו כמה מתגיירים על הדרך שלהם לתורת משה. על רקע הבעיות והקשיים במערכת הגיור, הנה שלושה מקרים מהעבר: 

אולסי פרי

בן 60. התגייר בגיל 28

"האמת שהסיפור שלי עם היהדות התחיל בעצם כשנולדתי. ממש במקרה, זה מצחיק, נולדתי בבית חולים יהודי פרטי בניו-יורק. אפילו עברתי ברית - אם כי לא בטקס דתי, עם רב וכל מה שמסביב. אני מאמין שלכל דבר יש סיבה, וכנראה שהיה כתוב, כבר מהלידה שלי, באיזה אזור בעולם אני אחיה.

נולדתי באמריקה הגזענית של שנות ה-50 והילדות הייתה קשה. אני לא אשכח לעולם איך כילד לא יכולתי להיכנס למסעדה, אלא רק מהדלת האחורית. גם כשהגעתי לישראל הייתי שונה, אבל קיבלתי כזה חיבוק גדול ממכבי תל-אביב ומכולם, שלא יכולתי שלא להישאב פנימה. התקופה ככדורסלן כאן הייתה סוערת - מצד אחד נצחונות והצלחה מסחררת, כסף ובחורות בלי סוף, חום של הקהל והאוהדים שעוטף אותך, ומצד שני החשיפה הגדולה לציבור.

ההחלטה להתגייר התגבשה בלבי ב-1978. הייתי במקום רוחני לא ברור כבר כמה שנים, הדת שלי ושל משפחתי הייתה בפטיסטית אדוקה, אבל היו חסרות לי הרבה תשובות בדת זו. תהיות רבות לא קיבלו מענה ותמיד נעניתי "אתה צריך פשוט להאמין". משיחות שקיימתי עם רבנים שונים לאורך תקופת שהותי בישראל הבנתי שביהדות יש תשובות לכל השאלות שמטרידות אותי. וגם אם לא הייתה תשובה בו במקום, תמיד היו דואגים לפנות לרב גדול יותר ולחזור עם תשובה.

באופן הדרגתי התחיל הקשר שלי עם הרבנים להתהדק, המפגשים הפכו תכופים והעניין שלי הלך וגדל. קראתי המון בנושא, ובסוף נכנסתי להליך מסודר ואינטנסיבי מאוד. בעוד שרוב המתגיירים נפגשים עם הרב פעם בשבוע, אני התחלתי להיפגש עמם חמישה ימים בשבוע. זו הייתה תקופה מיוחדת מאוד בחיי, שבה הרגשתי שגיליתי והמצאתי את עצמי מחדש.

למשפחה שלי היה קשה מאוד עם הגיור. גם הסבים שלי וגם הוריי הם נוצרים אדוקים, והייתה זו תקופה קשה ומתוחה מאוד בינינו. אבל כשאבי ביקר אותי בישראל וראה שאני מאושר, שבניתי לעצמי פה חיים טובים, שהיחס כלפי הוא נהדר וכמה שהדת עושה לי טוב - זה התרכך.

כששואלים אותי אם היו לי ספקות לאורך הדרך ומה הקשיים שנתקלתי בה, אני אומר שמעולם לא היו לא ספקות ולא היה קשה - הכל הרגיש נכון ומתאים ונפל למקומו, ממש כמו לחזור הביתה.

שמי העברי הוא אלישע בן אברהם, ובמשך הזמן כאן בארץ הפכתי ליותר מסורתי ורוחני. הבעיה שלי הייתה כשהתחלתי ללכת לבית הכנסת ולא הצלחתי להבין את השפה. פשוט לא הבנתי מה אומרים, ועל מה אני בעצם מתפלל. הרגשתי לא שייך. לכן כיום אני הולך רק בחגים. אני מקפיד לאכול אוכל כשר, אבל אני לא שומר שבת. היהדות בשבילי היא בעיקר אמונה גדולה באלוהים, והיא מחזקת אותי בתקופות קשות - כמו זאת שעברתי בשנתיים האחרונות בעקבות המחלה  שחליתי בה. אני שלם בכל לבי עם הבחירה שלי ובעקבותיה אני בן אדם טוב ומאושר יותר". 

אברהם סיני

בן 55. עלה לארץ ב-1997 והתגייר

"נולדתי, גדלתי והתחנכתי בלבנון. אהבתי מאוד את מולדתי וארצי, ולא ראיתי את עצמי אף פעם יוצא מגבולותיה, בטח שלא תיארתי לעצמי שאמיר את דתי. אבל הכל השתנה כשצה"ל נכנס ללבנון בשנת 1982, במלחמת שלום הגליל.

להפתעתי, הצבא הישראלי פעל נגד הפלסטינים שהתעללו, אנסו ורצחו את הלבנונים שגרו באזור. המראות שאליהם נחשפתי היו קשים ואכזרים, וגרמו לי לתהיות על המקום שבו חייתי. המעשים הנפשעים של הפלסטינים הובילו אותי לקבל החלטה גורלית, שתלווה אותי ואת משפחתי כל חיי: החלטתי לעזור לצה"ל. הרגשתי שזה המעט שאני יכול לעשות ולתרום למען מי שלוחם נגד הרוע. מאותו רגע פתחתי עיניים ואוזניים וכל דבר שגיליתי - סיפרתי למי שצריך בצה"ל.

המצב היה לא פשוט ולעתים אף מפחיד, אך משפחתי ואשתי תמכו בי מאחר שגם הם האמינו בדרך הזו. עם זאת, הם גרמו לי להבין שמההחלטה הזאת אי-אפשר לחזור אחורה וביררו עמי שלקחתי את זה בחשבון.

בשנת 1985, בהיותי בן 20, נחטפתי על-ידי חיזבאללה. במשך 11 חודשים הוחזקתי בבונקר שגודלו 1.5X2 מטרים ולא ראיתי אור יום. הייתי מועמד להוצאה להורג מספר פעמים, אך בכל פעם משהו אחר השתבש. פעם אחת היה מעצור בנשק, בפעם השנייה החבל נקרע ובפעם אחרת הכדור נפלט לאוויר. זה גרם לי להאמין שיש טעם רב לחיי. שיש כוח ששומר עליי ומגן עליי והכוח הזה הוא אלוהים שדואג לי ובא לעזרי ברגעים שאני הכי זקוק לו, ובאורח נס מגן עליי מהנורא מכל.

בסופו של דבר, אחרי קצת פחות משנה, השתחררתי. בחיזבאללה השתכנעו שאני "נקי" וקצת לאחר מכן גם הצטרפתי לשורות הארגון. שירתתי שם כמה שנים ולאט-לאט עליתי בסולם הדרגות. את המידע שאספתי - גם כקצין מודיעין - העברתי לאיש קשר מהמוסד.

ב-1997 עברתי את הגבול לישראל, ומאז אני חי פה באושר רב עם משפחתי. אין לי ולא תהיה לי מדינה אחרת. לא הרגשתי ואני גם לא ארגיש לעולם שבגדתי. המראות הזוועתיים שאליהם נחשפתי לא ייעלמו ולא יישכחו לעולם. התגיירתי כי חשתי באופן ברור שהאמת טמונה ביהדות ובמדינת ישראל". 

הרב יהודה פרץ

בן 45. התגייר בגיל 21

"גדלתי והתחנכתי כנוצרי אדוק ומאמין בעיר הנמל וראקרוז שבמקסיקו. אבי היה כומר מוערך בקהילה ועתיד הייתי להמשיך בדרכו. בוראקרוז לא היו יהודים ולא נחשפתי לדת הזו באופן בלתי-אמצעי. כל חיי לימדו אותי שהיהודים הם עיוורים ולא מבינים את הקדושה ואת התנ"ך, ולכן אף פעם לא התייחסתי לעם היהודי כמי שיש ללמוד ממנו.

כשהייתי בן 20 פגשתי ברחוב אדם המבוגר ממני בכעשר שנים. אני לא יכול להסביר את זה, אבל הייתה סביבו מעין הילה. התחלנו לדבר, ובמהלך השיחה הבנתי שהוא יהודי. כך בעצם נחשפתי לראשונה ליהדות. השיחה הזו הותירה עליי רושם עמוק, והתחלתי להיפגש עם רבנים כדי לדון איתם בנושא המתח שבין היהדות והנצרות. רק כך התברר לי, להפתעתי, שהתנ"ך שאליו נחשפתי עד כה - מסולף. אגב, הסילוף מאוד מקצועי ולא ניתן להרגיש בו, וזה בגלל שקוראים את התרגומים ולא את המקור. ככה בעצם השחילו את הרעיון הנוצרי לתוך התנ"ך המקורי. זה גרם לי להבין שמה שלמדתי עד עכשיו היה שקר.

כל התהליך הזה התקיים במשך שנה. באותן שנים גם ייצגתי את מקסיקו בבייסבול, והודות לנסיעות הזדמן לי להמשיך ולחקור בעניין עד שבגיל 21 טסתי לירושלים כדי להתגייר. עשיתי זאת בלב שלם, אחרי מחשבות רבות. למדתי את היהדות על בוריה לפני שלקחתי על עצמי את ההחלטה הגורלית. הבנתי שרק שם נמצאת האמת.

לרגע איני  מצטער על הצעד הכל-כך משמעותי הזה בחיי. הגעתי מתוך החושך וראיתי את האור. יהודי שנולד לתוך

היהדות לא תמיד מודע לכל זה.

משפחתי, כמובן, התקשתה מאוד לקבל העובדה שעזבתי את הנצרות לטובת היהדות. בייחוד אבי, שתמיד ראה אותי כממשיך דרכו. הוא נשאר כומר ונוצרי אדוק עד יום מותו, אך בעקבותיי התגיירו רבים מאוד מהקהילה וגם אמי ותשעה מתוך עשרת אחיי.

התהליך שעברתי היה לא פשוט מהרבה בחינות, אבל אהבתי את הדרך שבה בחרתי ולא ראיתי בה את הקשיים - רק את היתרונות. כשאוהבים אין קושי, יש רק אתגרים. מה שהציל אותי מהניסיונות שהוצבו מולי הייתה האמונה וההבנה שצריך להתאמץ כדי להגיע למקום השלו והטוב.