אקורד תורם

לפני חמש שנים התחלנו להספיד את תעשיית המוזיקה. תוכנות שיתוף הקבצים פרחו, מכירות האלבומים צנחו, ובמאזני החברות נרשמו הפסדים כבדים. אבל בערך באותו זמן זחל למערב ז'אנר משחקי הווידאו המוזיקליים - שהיה עד אז חביבם של יפנים דלוקי טכנולוגיה בלבד - ונתן לתעשייה את זריקת המרץ שהיתה לה כל כך הכרחית.

בשנת 2005 השיקה חברת הרמוניקס את המשחק הראשון בסדרת Guitar Hero, שכלל שלט־גיטרה ומבחר שירים לפריטה עצמית. החברה הספיקה להוציא רק משחק נוסף אחד לפני שמפיצת הענק אקטיוויז'ן קנתה את הזכויות על הסדרה, ולקחה חברה אחרת להמשיך את המסורת. הרמוניקס לא נשארה חייבת: היא איחדה כוחות עם אם.טי.וי, וביחד הן יצרו את סדרת Rock Band הפופולרית, ששידרגה את הערכה לרוקר המתחיל בעזרת סט תופים ומיקרופון

 מפלסטיק. אלא שלא רק הכלים היו העתק חיוור לדבר האמיתי. גם את השירים עצמם, שהיו מבוססים על להיטים מפורסמים, הקליטו מחדש להקות קאברים כדי לחסוך בתשלום על הזכויות. זאת היתה הסיבה לכך שבתחילת הדרך, התקשורת ותעשיית המוזיקה פחות או יותר התעלמו מהז'אנר, ומשחקי המוזיקה היו נחלתם של גיימרים בלבד.

כעבור שנתיים יצאו לשוק Guitar Hero 3 ו־Rock Band, וסימנו את ראשית המהפכה: הם נפטרו מרוב הקאברים, יצרו רשימה נאה של שירים חדשים ואיפשרו להוריד אחרים דרך הרשת. בשלב הזה יצאה הבשורה מחזקתם של יושבי המרתפים והגיעה למיינסטרים, ואילו חברות המוזיקה הבינו משהו חשוב: אפשר לעשות כאן הרבה כסף על זכויות. לא רק של הלהיטים האחרונים, אלא של שירים גדולים מכל הזמנים.

בדיוק כאן נכנסו לתמונה בעלי הזכויות, כלומר היוצרים. חלקם ראו בפורמט הזה דרך נוספת להיחשף לקהלים חדשים ולצבור קצת מזומנים, ואחרים לא קיבלו ברוח טובה את הפיכת השיר שלהם למשחק; הרכבים כמו לד זפלין, גרין דיי ואחרים דיברו מפורשות על הזניית המוזיקה. לא תמיד זה עזר להם: שבועות אחדים לאחר שחברי להקת Nickelback יצאו נגד Guitar Hero, הוצע ברשת אחד השירים שלהם להורדה בתשלום. ומה יכולים המוזיקאים ללמוד מזה? שאולי עדיף להשאיר את התפרצויות הזעם לחדרי המלון. בכל מה שקשור לזכויות על השירים, חברות המוזיקה אומרות תמיד את המילה האחרונה.

בינינו, למוזיקאים אין כל כך על מה להתלונן. ממידע שנחשף ברשת עולה שלצד התגמול על זכויות השימוש בשירים שבמשחק המקורי, כסף גדול מגיע גם מההורדות בתשלום. מחיר של שיר ממוצע הוא שני דולרים; אחד מהם מתפצל בין חברות המוזיקה והאמנים, והשני הולך ישירות לכיס של מפתחת ומפיצת המשחק, שכצפוי לא מתלוננת. ושימו לב לנתון הבא: מאז השקת Rock Band ועד סוף 2009 - רק שנתיים, כן? - בוצעו 60 מיליון הורדות בתשלום. תעשו את החשבון לבד.

מאז סוף 2009 השתנתה התמונה קצת, ומשחקי המוזיקה כבר לא זוכים להצלחה המסחררת של השנים שעברו. Green Day, הכותר האחרון בסדרת Rock Band, זכה להצלחה די פושרת; הסברה היא שלמרות מבחר השירים הגדול של הלהקה, כנראה שהסגנון פשוט מיצה את עצמו. 

הרמוניקס מצידה כבר שוקדת על פיתוחי העתיד. שדרוג הז'אנר בפיצ'רים חדשים יוצג כבר בסוף אוקטובר, בהשקת Rock Band 3. לצד תוספות בסיסיות כמו מאות שירים של מגוון להקות, אפשרות הקלטה עצמית והפצת המוזיקה ברשת, במשחק החדש יש שוס גדול: גיטרה, מקלדת ומערכת תופים ייעודיות, שהן העתק נאמן למקור של הדבר האמיתי. הכלים יימכרו בנפרד, ימותגו כגירסה מקצועית של Rock Band ויאפשרו לכל גיימר ללמוד לנגן. המפתחים טוענים שלמרות העלויות הגבוהות של הכלים - 150 דולר בערך רק לשלט של הגיטרה - הם צופים כי השחקנים, שעד עכשיו התמקצעו בשליטה על כלי הפלסטיק, ירצו להתקדם הלאה וללמוד לנגן על באמת.

לא ברור אם המשחק החדש יהיה זה שיציל את משחקי המוזיקה, ומה אם בכלל תהיה התשובה של המתחרה Guitar Hero. דבר אחד בטוח: עם רכישת רישיונות לעוד כמה מאות שירים חדשים, החבר'ה בתעשיית המוזיקה - ובכללם המוזיקאים עצמם - ינגנו כל הדרך אל הבנק.

היו זרגים במערב

Red Dead Redemption זה כמו GTA, רק במערבון. נגיד סוס במקום פרארי, או זונה שאפשר לפוצץ במכות במקום זונה שאפשר לפוצץ במכות

עד היום נכשלו כמעט כל הניסיונות ליצור משחקי מחשב שמתרחשים במערב הפרוע. עכשיו מגיעה רוקסטאר, מי שהביאה לכם את סדרת Grand Theft Auto המהוללת, ונותנת לכולם בראש עם Red Dead Redemption - האדפטציה המשכנעת ביותר עד כה לתקופה שבה גברים היו גברים, הוויסקי היה גרוע והנשים היו בתשלום.

ההשוואה ל־GTA בלתי נמנעת, ולא רק בגלל שמדובר באותו סטודיו ופחות או יותר באותם מעצבים ומתכנתים. כמו הקלאסיקה ההיא, גם זה משחק Sandbox פתוח - מה שאומר סביבות משחק ענקיות, הרבה דמויות והמון עלילות משנה והפתעות. יש כמובן גם אופציה למשחק ברשת, שכוללת משימות רבות משתתפים וקרבות עקובים מדם בין מספר גדול של שחקנים. ההבדל הוא שבניגוד לפושע הזוטר שבדמותו הסתובבתם ברחובות ליברטי סיטי, הפעם אתם נכנסים לנעליו של הגוד־גאי: ברנש קשוח אך שומר־חוק בשם ג'ון מרקסטון, שמנסה לכפר על עבר מפוקפק ומסתורי.

דרכו של מרקסטון אל הגאולה מתחילה בכמה משימות לא שגרתיות במונחי הז'אנר (אולי לא הקולנועי, אבל בהחלט המשחקי) כמו רעיית עדרים, שמירה לילית ושאר סינג'ורים. זה אולי נשמע משעמם, אבל עד מהרה תגלו שזה לא כל כך גרוע. במיוחד כשיש כל כך הרבה רעים שמותר להרוג. אחרי שתיכנסו לעניינים תתקדמו למשימות מורכבות יותר כמו מרדפים אחרי כנופיות מאורגנות, מצור על עיירות והשתלטות על מקומות מסתור של מבוקשים. והקטע הוא שבניגוד להפקרות המובנית ב־GTA, כאן לא תוכלו להרשות לעצמכם להשתולל בלי חשבון ואז לברוח רחוק עד שישכחו לכם מזה. אם תרצחו סתם עובר אורח ברחוב העיירה, מיד יקפוץ איזה עד ראייה וילשין עליכם לשריף - והדרך היחידה שלכם להיחלץ מהצרה תהיה לקפוץ לבית הדואר ולפדות את הכופר שעל ראשכם, או להציג כתב חנינה.

גם בצד הטכני נמצא Red Dead עם הטובים. הגרפיקה - בדרך כלל עקב האכילס של משחקים מסוגת העולם הפתוח - מרשימה ביותר, וכך גם הסאונד והפסקול המוזיקלי. מאות הדמויות מדובבות באופן אמין לגמרי, והיריות והפיצוצים נשמעים טוב. אפילו מוזיקת הרקע, שנעה בין קאנטרי מסורתי עדין לרוק אמריקאי שורשי, היא תענוג אחד גדול.

שורה תחתונה? חבילה שנותנת חוויית משחק ברמה גבוהה ביותר, כמו שהתרגלנו לקבל בכותרים של רוקסטאר. בראבו.

• Red Dead Redemption. מחיר: 299 שקל