סוכות - חג הצמצום: בסלולרי, במכונית, ובדירה

חג סוכות מתקיים לקראת סוף עונת איסוף היבול מהשדות. החקלאי רואה את הברכה שהביא לו עמלו בשנה החולפת, את שפע הפרי והתבואה, ויכול ליהנות מהשגשוג הכלכלי בביתו בחוג המשפחה. אולם דווקא בשיא השפע הוא נקרא לצאת מביתו הנוח והנעים, ולשבת בסוכה.

• הכסף היהודי: אברהם ויוסף: המצליחנים הראשונים של עם ישראל
  

המעבר למגורים בסוכה, טוען הרב רפי פוירשטיין, ממכון פוירשטיין ומארגון רבני צוהר, קורא לאדם במובן המטאפורי לשמור על חיים כלכליים מאוזנים יותר, ולדאוג לאיזון נכון יותר בין גוף ונפש: "בחג האסיף אדם סופר את הצ'קים ועושה את המאזנים הכספיים - וכאן התורה מאזנת אותו. אנחנו חיים בתרבות של שפע, קונים יותר ממה שאנחנו צורכים, אוכלים יותר ממה שאנחנו צריכים, מבזבזים יותר ממה שאנחנו מייצרים, אבל התורה אומרת לאדם: 'עצור, ותראה בעצם מה בסך הכל אתה צריך בשביל לשרוד - סכך מעל הראש וקירות רופפים'.

"בחגים יש בכלל מגמה להציע אלטרנטיבה פנימית רוחנית לאלטרנטיבה החיצונית הרכושנית הרגילה. בפסח עושים שינוי בתחום המזון - המצה מחליפה את הלחם, ובסוכות לוקחים את ביתו של האדם ומעמידים את חייו על מינימום".

איך הקריאה למינימליות מסתדרת עם ארוחות השחיתות המשפחתיות המוכרות בחגים?

"היהדות מאופיינת באיזון, היא לא צדקנית. לא אומרים לך: 'אל תאכל טוב', אבל יש משהו מאד אקספרימנטלי בחוויה היהודית - היא לא עוברת רק בדרשות מילוליות - זו סדנה רוחנית שאתה חווה גם דרך הקיבה ודרך הרגליים. בפסח לא אומרים לך בקיצוניות: 'תצום שבוע', אבל אומרים: 'צמצם, תעבור סדנת קיבה'.

"כך גם הסוכה. סוכות הוא כמובן חג צבעוני ויפה, ולא רע לשבת ולשתות קפה בסוכה, אבל כשהסוכה היא מוקד החיים, והמשפחה גרה כל החג בסוכה, אוכלת את כל הארוחות שם ומארחת אורחים, לפעמים זה מטריח, וחם, ויש זבובים. נכון שהסוכה צמודה לבית ואם חם מדי אני נכנס הביתה, אבל החוויה של לעזוב את חדר השינה היא מטלטלת".

אוהב כסף לא ישבע כסף

הקריאה לשמירה על איזון אל מול הבלי עולם השפע הצרכני, מקבלת ביטוי נוסף במנהג לקרוא את מגילת קהלת בחג הסוכות. "קהלת היא טור כמעט אוטוביוגרפי המיוחס למלך שלמה", אומר פוירשטיין, "הוא היה אדם עשיר ביותר שלא חסר לו כלום, אבל בסוף חייו הוא מגלה שהכול היה הבל".

"הבל הבלים, הכל הבל", אומר קהלת, שמבין בערוב ימיו שאין הבדל בין עני ועשיר, בין אדם ובהמה: "הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" (ג, כ).

הוא תוהה מה יקרה עם כל הכסף שאסף: " וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי, שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: שֶׁאַנִּיחֶנּוּ, לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ, הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל, וְיִשְׁלַט בְּכָל-עֲמָלִי, שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; גַּם-זֶה, הָבֶל" (ב, יח-יט).

קהלת מתאר את גורלו של אדם שיש לו הכל, אבל אין לו אושר: "כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן, לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם-בַּלַּיְלָה, לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ". (ב כב-כג) "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף... מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ, לִישׁוֹן" (ה, ט, יא).

"קהלת מעביר אותנו תהליך", טוען פוירשטיין, "זוהי ראייה קצת דיכאונית, ריאלית ושוברת אשליות, והיא לא נוחה גם לי. התלמוד אומר שחז"ל רצו לגנוז את הספר, כי קהלת כופר בטובו של העולם, בעוד שהתורה היא לא קיצונית - אלוהים ברא את העולם כדי שהאדם ייהנה ממנו".

אם כך מדוע נכנס לבסוף קהלת לקאנון התנ"כי? פוירשטיין: "בסופו של דבר הוא נותן סולם לחזור לעולם. בסוף הוא אומר: 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם' (יב, יג). כשאתה חי חיים של משמעות - אתה יכול לחזור אל העולם הגשמי, אבל לא כאדם ריק, אלא כאדם עם תוכן. הרוחניות שלנו, ולא הצדדים החומריים, היא מה שאנחנו מעבירים אל הדורות הבאים".

כיצד יכול אדם חילוני ולא מאמין להתחבר למסקנה של קהלת?

"קהלת חיפש את הנצח, והוא קורא לאדם להאמין ולשמור על מערכת המצוות - שהיא מערכת רחבה מאד. הישראלי החילוני יכול לראות בכך חיי משמעות, העמקה, שורשיות, מסע פנימה שאותו צריך לעשות בחיים, חיים של נתינה, של חסד ושל תוכן, לא רק חיים אגואיסטיים של רכושנות, וסעודות שחיתות ועוד מכונית ועוד פלאפון - כי את כל זה אתה לא לוקח אתך.

"קהלת אומר: 'תבדוק את עצמך, אם הצבירה החיצונית נותנת לך סיפוק פנימי. לפעמים יש אנשים שמאושרים מפת לחם, כי אתה הולך לישון עם התחושה הנפשית, ולא עם החשבון בבנק. אם אתה לחוץ, ובמתח ובעצבים, והתגרשת שלוש פעמים ואתה לא מדבר עם ילדיך מרוב לחץ - והכל בשם רדיפה לא ברורה, זה סימן שאתה לא מאוזן".

זריקת מרץ לכלכלה

הקריאה להסתפקות במינימום בעת הישיבה בסוכה, לא פוגעת בחגיגת הצרכנות המאפיינת את תקופת החגים - בימינו בדיוק כמו בימי קדם. מצוות העלייה לרגל לירושלים, בפסח, בשבועות ובסוכות היתה בימי בית שני עונה שבה כסף מזומן רב עבר מיד ליד, ושימשה זריקת מרץ לענף התיירות, כמו גם לענפי שירותים נוספים.

"אנשים במשך למעלה משבוע היו נוטשים את הכול ועולים לרגל", מספר פרופסור זאב ספראי, פרופסור במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, באוניברסיטת בר אילן, ומומחה לכלכלה היסטורית ולתקופת בית שני, משנה ותלמוד. "זו היתה עלייה לרגל המונית - בוודאי של עשרות אלפי אנשים, שהצטרפו לכ-100 אלף תושבי ירושלים".

אילו ענפים הרוויחו מהעלייה לרגל?

"על פי ההלכה, אסור היה להרוויח מהלנתם עולי הרגל, ואנשי ירושלים קלטו אותם בגינות ובחצרות. לעולים עצמם היה אסור ללון בתוך הבתים - קצת בשביל האווירה, וגם כדי לשמור על טהרה וצניעות בין בני הזוג. העולים היו צריכים לשלם על מזון ואולי על מים, אם כי המוסדות היו אמורים לדאוג לכך".

בנוסף לרכישת מוצרי המזון, שימש הביקור בבירה תירוץ לקניית מותרות ומוצרי צריכה. "ירושלים היתה העיר הגדולה, ואנשים הגיעו מהכפרים, כך שאם אדם רצה זוג נעליים או בגד טוב - אז הוא היה מגיע לירושלים", מספר ספראי.

גם החובה לקיים את מצוות המעשרות בירושלים יצרה מצב של כסף נזיל רב - שיכול לשמש לבזבוזים. פוירשטיין: "מחזור המעשרות הוא של שבע שנים. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית מפרישים 10% מהיבול לטובת מעשר שני - שהוא כסף שצריך להוציא בירושלים לטובת חיזוק העיר, בשנה השלישית והשישית נותנים מעשר עני - צדקה לעניים, ובשנה השביעית היא שנת שמיטה שבה כל אחד יכול לאכול את המעשר מכל מקום".

ספראי: "העלייה לרגל היתה גם הזדמנות להשלים את כל 'החובות': למשל קורבנות שחייבים להקריב כשאשה יולדת, או כשאדם חוטא. נוצר מצב שלעיר הגיעה זרימה גדולה של כסף מזומן. אתה לא תלך מהגליל עם תפוחי עץ או כבשה לקרבן - אתה לוקח מטבעות וקונה בירושלים. זה אומר שצריך להיות בעיר שוק פעיל, וצריך סוחרים ומתווכים שיזרימו מזון ובהמות לעיר.

"זו תקופה שבה יש לך יד קלה יותר על הכסף. הפרשת את המעשר במשך השנים, וזה כסף אבוד שאי אפשר להשתמש בו אלא בעלייה לרגל. גם היום, אחרי שתייר שילם אלפי שקלים על הטיסה, מה זה בשבילו לקנות קפה ב-20 דולר".

אין בעייתיות בקריאה לחזק את ירושלים עיר הבירה, על חשבון הפריפריה?

ספראי: "מצד אחד יש עדויות של הערצה לירושלים - לעם ישראל לא היה הרבה ותק כעם והנושא הלאומי לא היה חזק, ולכן ירושלים היתה גורם מאחד. מצד שני היתה גם עוינות של כפריים ועניים נגד העירוניים.

"בסוף ימי בית שני היתה בעם חלוקה לכתות, ואחת הכתות היא הצדוקים שהיו בעיקר הכהנים העשירים שהתגוררו בירושלים. במושגים כלכליים היה לאליטה אינטרס שיביאו את המעשרות לירושלים, כדי שהחלוקה תתבצע בחסות בית המקדש. לצדוקים היה פולמוס עם הפרושים - שייצגו את העם הרחב וקראו להפריש בערי הפריפרייה, בלי לפגוע בקדושת ירושלים, כדי שגם הכהנים המפוזרים בארץ יקבלו את חלקם".

פוירשטיין: "זה היה חלק מהצורך לייצר מוקד רוחני משותף לעם ולחזק את התשתית הערכית המשותפת - בדיוק כמו שהבריטים משקיעים מיליונים במלכה. כדי להשקיע בפריפריה צריך ליצור סולידריות, ובשביל זה צריך לחזק את המרכז הלאומי. כשאנשים מכל הארץ מתחככים זה בזה, יש להם דאגה משותפת ואתה מקווה שאחר כך כל אחד מהם ידאג לשני".