סקוט פילגרים נגד הקהל

אימו (Emo), משחקי שמונה ביט ומנגה. אם המושגים הללו לא מוכרים לכם, סביר להניח שתתקשו להבין מה לעזאזל קורה ב"האקסים של החברה שלי" (במקור "סקוט פילגרים נגד העולם").

גם אם המושגים מוכרים אבל אינם אבות המזון של התפריט התרבותי שלכם, ההנאה מהסרט צפויה להיות מוגבלת. תוכלו להבין את נועזותו הצורנית ולהעריך את המרץ האדיר שעשייתו משקפת, אך אלו לא יפצו על תחושת הנתק רגשי ההולך וגובר, כלפי המתרחש על המסך.

"האקסים של החברה שלי". הקהל ויתר

יתכן שהסרט מצליח לענות על הצרכים של הקהל הספציפי אליו הוא פונה, אך הוא ייזכר, למרבה הצער, בגלל שלא הצליח למשוך את הקהל הרחב. הסרט, המתבסס על סדרת קומיקס מצליחה של בראיין לי או'מאלי, מגיע חודשים ספורים לאחר כישלונו של עיבוד הקומיקס "קיק אס" לסרט. קשה להאמין שאולפני הוליווד לא יתחילו לנקוט במשנה זהירות בבחירת פרויקטים המעבדים יצירות קומיקס ייחודיות, גם אם יש להן קהל מעריצים נלהב. כמה חבל.

סקוט (מייקל סרה) הוא נגן בס בן 23, חלק מלהקת הרוק הצעירה "Sex Bob-omb" הפועלת בטורונטו. באופיו הוא בטלן מנותק אך חביב המנסה להתאושש מהיזרקותו על ידי חברתו המיתולוגית שנה קודם לכן. הוא מתחיל קשר עם קנייבס צ'ו (אלן צ'ו), תיכוניסטית קנדית-סינית, למגינת ליבם של חבריו ללהקה. עד שצ'ו

מתאהבת בסקוט, הוא כבר נושא עיניו למושא אהבה משמעותי יותר - ראמונה פלאוארס (מרי אליזבת ווינסטד), ניו יורקרית בת 24 שעברה לטורונטו ועובדת כשליחה של אמאזון המתנייעת ביעילות באמצעות רולרבליידס.

במשולש הרומנטי מעורבים, מהצד של סקוט, גם חבריו. וואלס (קיריאן קאלקין), השותף "ההומו המגניב" לדירה, סטפן (מארק וובר), סולן הלהקה וקים (אליסון פיל), המתופפת שהייתה בעברה חברה של סקוט. הנדוניה של ראמונה מסובכת הרבה יותר. מתברר שהיו לה שבעה אקסים מרושעים שכעת, עם התפתחות הקשר הרומנטי בינה לבין סקוט, יבואו אחד אחרי השני בכדי לנסות לחסל אותו.

מתוך הסרט. או אולי משחק?

סקוט, שלא נוטה לחשוב יותר מדי על מעשיו והשלכותיהם, נאלץ לתמרן בין צ'ו הפגועה הרודפת אחריו, התפתחות יחסיו עם ראמונה, "קרב הלהקות" שבו הוא וחבריו משתתפים, והמפגשים עם האקסים הנקמניים.

משחק החיים

המסגרת העלילתית מכילה בתוכה שניות, לכאורה מוזרה, בין נפתוליה של אהבה צעירה, והאיום המוזר והקיצוני של האקסים. אך השעטנז הזה נשען על אלמנטים גראפיים, מבנה תוכני ואפקטים קוליים של משחקי מחשב. אם הקולנוע הפוסטמודרני כבר סיפק לא מעט דוגמאות לסרטים שבהם העולם בו חיות הדמויות מעוצב כפיקציה קולנועית מוחצנת, העולם של "האקסים" הוא משחק מחשב שבו פילגרים הוא הגיבור הראשי.

המוטיבים המשתייכים למשחקי המחשב נעים מהרמיזות הקלות והמשעשעות - כמו השתנה כמד פיפי שהולך ומתרוקן, עד האלמנטים הגרנדיוזיים הבאים לידי ביטוי בקרבות עם האקסים, המבויימים כהתפוצצות של תנועה וצבעים, עם יריבים המניפים כלי נשק, וזוכים במטבעות בקטילה וההיעלמות המיידית של המפסיד.

המנגה הלכה לאיבוד בעיבוד

ב"שוטרים לוהטים" (2007), סרטו הקודם של הבמאי אדגר רייט, עיירה בריטית מנומנמת הופכת לזירת אקשן פראי המצולם וערוך כסרט של מייקל ביי. ב"אקסים" מתבצע מעבר דומה, אך משוכלל בהרבה מבחינת הגודש והייחודיות הוויזואלית שלו, בין רחובות טורונטו והעולם של "זלדה", "סופר מריו" ו"סטריט פייטר".

הבעיה בהישענות היתר של הסרט על מרכיבים אלו היא הפרת האיזון הקיים בקומיקס המקורי בין משחקי מחשב והמערכת הסגנונית השניה שבה השתמש או'מאלי - המנגה (קומיקס יפני). עיצוב מערכות היחסים, התנודות הרגשיות

המהירות בהתנהגות הדמויות (וגילומן בהקצנה גראפית - למשל בהבעות הפנים) הועתקו בקומיקס לעולם הדמויות המערביות של פילגרים.

העיבוד של פילגרים לסרט אומנם לא מוחק לחלוטין את הדיאלוג עם המנגה, אבל עיצוב היחסים והדמויות שהיו מהותו של דיאלוג זה נפגעים.

השחור-לבן של הקומיקס, שריסן את ההגזמה במוטיבים הוויזואליים של משחקי המחשב, מוחלף בגודש צבעים. מאות העמודים של ספרי "סקוט פילגרם" העוסקים ברובם ביחסים בין הדמויות תומצתו לקצב קדחתני המסונכרן למשחקי המחשב, מה שפוגע בהד הרגשי שאמור להיות לתהליכים אלו. דווקא ברגעים השקטים יותר של הסרט, רגעים שהולכים ומתמעטים ככול שהוא מתקדם, מורגש הפוטנציאל של מה שהוחמץ.