אני מזועזעת מהקלות בה נתתי ידי לבגידה

נראה שאני צריכה לחזור קצת אחורנית, לאט לאט, לקחת נשימה ארוכה עמוקה ולהתחיל מהתחלה. יש קווים שלא חוצים, באחרונה חציתי קו אדום כזה. נגעתי בגבר של אשה אחרת. נגעתי, וגרוע מזה - זה הרגיש לי לגמרי בסדר. כאילו שלא טעיתי, כאילו שלא היה פה כתם, כמו שלא עשיתי משהו שחשבתי שלא אעשה לעולם. מטושטש פה, אני לא יודעת מה מוזר לי יותר, העובדה שחציתי קו אדום, או זה שלא נשרפתי באש הגיהנום מיד אחרי שזה קרה. אש הגיהנום, ביטוי אחר לנקיפות מצפון, זיעה קרה, אשמה, חרטה. כלום מאלו, וגרוע מזה, לפתע הציפה אותי שלווה. הכל עומד במקום, הכל בסדר. אופריה. נדמה שאני חולמת, מתישהו אתעורר?

אם אותו לא הטריד להתערבב בי, למה לי להטריד את עצמי?

לא זעזעתי את עצמי, וזה מזעזע אותי יותר מכל, הקלות שבה נתתי יד לבגידה. בגידה? האם זו יכולה להיות בגידה אם הצד השני מרגיש שהוא לא הפר דברים שהבטיח? אני לא יודעת, אני לא רוצה לדעת. כמו מנקה עצמי מאחריות כלשהי. אם אותו לא הטריד להתערבב בי, למה לי להטריד את עצמי? מוזר, מוזר שאני לא מרגישה מופקרת קטנה, שאין בי תחושת זילות, רק שלווה שכזו ענוגה ומרחפת. מוזר, שבמקרה החד-פעמי הזה, בניגוד לסטוץ, לא עלתה בי תחושה סתמית, כזו שבאה אחרי שמתנפצות לך הציפיות. כאן לא היו כאלה, אין ציפיות, אין כאב. אלמנטרי.

אגואיסטית אחת, לא מוכנה לעשות את החישובים של הצד השני, להיות המבוגר האחראי. מעולם לא הייתי מבוגר אחראי. סיכונים הם כל מה שאני מחשבת כרגע, הסיכון שבו אפול חזק. בינתיים הכל בשליטה אבל מכירה את עצמי, אני הרי יכולה ליפול ברגע. צריך לדעת במי לא להתאהב, אני מזכירה לחולמנית שבי. מקסימום, יהיה פה רגש אחד יותר מדי, אני מוכנה לשלם את המחיר. יש לי דרך אחת לחיות את החיים, דרך של להרגיש עד הסוף, לטוב ולרע. להרגיש, גם אם זה כאב חודר, רק לא להיות במקום האדיש קהה החושים, זה יהיה מחיר כבד מדי. בינתיים, אני מניחה את ליבי תחת להב הגיליוטינה. כמו חתולה, יש לי תשע נשמות, ונשארו עוד שש לפחות.

האם אני מחפשת מגע בלי להיפגע?

מנסה לחשוב, למצוא איזו תובנה, משהו שיסביר לי משהו שממש לא ברור. נדמה לי שרציתי לדרוך על קרקע בטוחה, גם אם מרגיש פה לרגע קצת מסוכן. יש פה מגע בלי הבטחה לשום דבר, בלי אפשרות, בלי רצון, בלי כוונה. האם אני מחפשת מגע בלי להיפגע? אם לאהוב זה ענין של בחירה, אני מחליטה לאהוב אבל אחרת, יודעת שאין המשכיות, יודעת שאין לי סיבה לרצות אחת כזו איתו. שום רומן ארוך-טווח. הקרקע שלי בטוחה, תחי החד-פעמיות.

אני מדכאת זרעים של רצון שאולי יכלו לנבוט פה, לנבוט ולגדול לשיח עבות שישלח ידיו בכל, פראי והרסני וגם פירותיו יהיו רעילים. כאן, בתוך התעתוע הזה שאפשר לגעת בלי להרגיש או לכל הפחות לשלוט ברגשות, נדמה לי שאני נמשכת למי שנותן לי קירבה בלי הבטחה. מחשבה מבעיתה לדעת שאני שוב נשלטת על ידי פחד. מפחדת להתאהב אז בוחרת פרטנרים שאני יודעת מראש שלא ארצה, שאין ספק שאסור לי להתאהב בהם, שאסור לי לרצות אותם, שמותר לי רק לגעת. אל אלוהים, טיפשה, הרי גם לגעת אסור לך, וממתי את לא מרגישה?

תאמרו שיש עוד אלפי גברים שידיי יכלו לגעת בהם בלי שאתן יד למעשה בגידה. ושוב אני שואלת, בגידה? תאמרו שיש אלפי רווקים שמעניקים לאשה בדיוק את אותו מגע נטול הבטחה, ואני אגיד שזה לא אותו הדבר. כשגבר מושיט לי יד, אני מושיטה לו פיסת לב אחת. קצת נמאס לי לפזר פיסות מליבי, לחתוך לחתיכות חתיכות. הפנוי הבא יקבל אותו בשלמותו, עד אז הוא שלי, לא נותנת. או שכן..

הכל פה גלוי - הוא נשוי, ואני לא יכולה להתבלבל

נותנת לו, גבר שלא מתעתע, אני יודעת יותר משיודעת כל דבר אחר, שכל מה שהוא משדר זו קירבה שלא עטופה במילים ריקות. באופן מאוד הזוי, הכל פה גלוי - הוא נשוי, ואני לא יכולה להתבלבל, אני לא רוצה לרצות יותר ממה שיש, ההבדל שעושה את הקירבה הזו לאפשרית כל כך, שונה ומובחנת מכל השאר.

כמה חטאים, פסטיבל של תשוקה, תאווה וחמדנות. יש דברים שלא עושים, יש גברים שלא עושים. שוב אני רצה אל האש, לראות מקרוב כמה היא שורפת, משחק שכזה. בא לי לשחק ושוברת את הכללים, כל אותם כללים שחשבתי שלפיהם את חיה את חיי. פתאום אני מכירה את עצמי קצת אחרת, קצת יותר נושכת, קצת פחות מתחשבת, ושולפת ציפורניים, שוב צלהּ של המכשפה האגואיסטית שבי, שלא אכפת לה דבר, ורק להשתטות, ורק לזרום, כן לזרום, לא לעמוד במקום כשלמישהו אחר עומד למשל.

אני שוב נמשכת למי שאוכל להיות לו אוזן וכתף וחזה, שינוח לי בתוך הגוף, שאכיל את מחשבותיו ואת כל השאר גם, בחורים כאלה שעתידים ללכת לדרכם כשלא יהיו עוד במקום הזה, המבקש. אני קצת נרתעת מעצמי, מה זה אומר על הרצון שלי לזוגיות, אם הבחורים שנקרים בדרכי לא פנויים לקשר? מחשבה מבטלת מחשבה, אני מסרבת להאמין שכל מי שנקרה בדרכה של הסינגלית בהכרח מוכרח להיות קשור לחיפוש אהבה.