דמעות של שמחת תורה

אחרי שחגגנו וסעדנו וישבנו בסוכה מגיע שמחת תורה, הקרשנדו האחרון, העליז והרועש, בסימפוניית החגים. החג הזה משול לחיבוק האוהבים שעל יד הדלת, לרגע האחרון שבו רוצים עוד להשתהות יחד עם אדם יקר טרם פרידה. "משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים," אמרו חז"ל, "וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה. כיוון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה – נגלגל אני ואתה במה שתמצא". בסוכות אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, אבל שמחת תורה הוא חג פרטי, רק שלנו עם אלוהינו. "קשה עלי פרידתכם", הוא אומר ומשהה אותנו בתוך הבית פנימה, ואנחנו, מצדנו, נענים לו מיד באהבה, בשמחה ובמחולות.

אכן, יש להודות, כי בתור נשים לא נמצאה לנו שום דרך מקובלת לבטא את שמחתנו המיוחדת בתורה ביום הזה, לא במובן המופשט של המילה ולא בגילויה הפיזי, שכן הנגישות שלנו לספרי התורה גופם אף היא בעייתית. אנחנו לא עולות לתורה ולא קוראות, וממילא אנחנו גם לא שרות ולא רוקדות.

יושבות על הגדר

רבי עובדיה מברטנורא מתאר את מנהגן של נשים יהודיות בסיציליה להיכנס לבית הכנסת ולנשק את ספרי התורה בערב יום הכיפורים. "באות הנשים משפחות משפחות להשתחוות ולנשק הספרי תורה", הוא כותב, "פתח אחד תכנסנה ונכחו תצאנה, וכל הלילה זו נכנסת וזו יוצאת". כאשר קראתי את המילים האלה נוכחתי פתאום לדעת בתדהמה שמעולם לא זכיתי להשתחוות לספר תורה, ואת מספר הפעמים שנשקתי לו אני יכולה לספור, כמדומה, על יד אחת. במהלך חיי הייתי אינספור פעמים בבית כנסת, בשבתות וימים טובים, ואינספור פעמים הבטתי בו מרחוק, אבל מעולם לא ראיתי ספר תורה פתוח לפני, מעולם לא קראתי את המילים המכוננות של חיי ישירות מתוכו; מעולם לא גללתי אותו ולא פתחתי אותו, מעולם לא הרמתי אותו, לא הרגשתי את כובדו, לא שמעתי בסמוך לאוזני ממש את צלצולם הרך של פעמוני הכתר.

גם כאשר קורה מפעם לפעם שהתורה מגיעה לעזרת הנשים, פרי יוזמה נקודתית של אחת המתפללות הפמיניסטיות, עדיין לא נצליח לרקוד סביבה בפשטות ובלב שלם מתוך שמחה גלויה. כל-כך הרבה שנים התרגלנו שספר התורה הוא מחוץ לתחום, עד שכמעט שכחנו כבר לרצות לגעת בו ולהתחבר אליו. אני מכירה נשים רבות, דעתניות ולמדניות, שטוענות שאין להן שום צורך ליצור קשר בלתי אמצעי עם ספר התורה, ותחושת מבוכה ואפילו כעס עולה בהן, כשהן רואות נשים אחרות מחבקות את הספר ושרות בכוונת אמת "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי". מרגיז אותן שעושים כזה עניין מריקודים עם הספר, שמפרים את שגרת היום המורגלת של שמחת תורה, קוראים תגר על הסדר הטוב ומערערים את המחיצה.

פעם ניהלתי ויכוח עם אשה אחת, שהתייחסה בשאט נפש לניסיון של קבוצת נשים לרקוד עם ספר בעזרת נשים. היו לה כל מיני הסברים לא רלוונטיים, עד שלבסוף יצא המרצע מן השק. "זה פשוט לא שייך", אמרה, "ריקודים עם ספר תורה זה לא... נשי".

למצוא את השמחה

• הספר "עין של אשה" הוא אוסף טורים של מיכל ווזנר, שהתפרסמו במשך עשר שנים ב"מקור ראשון" (414 עמודים, חמדה הוצאה לאור).