הושענא רבה תשע"א: ללמוד להקשיב

קובי אוז אותו אארח בתיקון ליל הושענא רבא המשותף לצהר ולקהילת הדתית-לאומי בהר-נוף ירושלים, מתאר בשירו 'תפילת החילוני' את תפילתו 'במניין יהודים'. במנין הוא פוגש טיפוסים שונים אותם הוא מתאר בשירו. 'החרדי' מתואר במילים הקשות הבאות:

לצידי חרדי רעד געש פחדים

כי למען השם הוא רובוט שיטתי

מיוזע כמותי, מבורך ילדים

'הדתי-לאומי' לא יוצא טוב בהרבה:

לידנו דתי לאומי שסוגד לעפר

ומרוב התפלשות בעבר

מתהלל החוגר כמשיל חגורו

וכולנו חיים על חרבו

אך המשורר-זמר גם לא מקל עם 'החילוני' :

לא עשיתי לי רב וחוקותיי הן אלתור

כשאני במצוקה אני לוקח כדור

מאוד התקדמתי (מוצאי מקופים)....

ואין איזה תלם

רק כביש מהיר רב מסלולי

המוביל לקניון הכללי...

ואיכה, שואל המשורר, תישמע תפילתו של החילוני העטוף במניין יהודים כה זר ומנוכר? השאלה שקובי אוז שואל היא בעיני השאלה הכי משמעותית בחברה הישראלית של היום. היא נוגעת ביכולת לא רק לקבל את השונה והאחר, אלא לבנות איתו 'מניין יהודים', לבנות קהילה עם תשתית משותפת. אבל בשביל זה צריך לעבוד על ההגדרות המכניסות את כולנו למין מכלאה עשויה מגדרות-הגדרות.

החלשת עוצמת הגדרות איננה רק הכרח לאומי וחברתי מהמדרגה הראשונה. אלא היא גם הכרח אישי. כיון שההגדרות בהם אנו מגדירים את עצמנו, חוסמים ואתנו מלהשתנות, חוסמים אותנו מלבחון את המקום בו אנו נמצאים. האם התפילה שלנו בבתי הכנסת שלנו היא כלילת השלמות? האם לימוד התורה שלנו מושלם? האם מוסדות החינוך שלנו מושלמים? אבל הדור הצעיר שואל שאלות. הדור הצעיר מנסה לפרוץ את המסגרות אותם הוא מזהה בצדק או שלא בצדק כ'מיזרוחניקיות' . הדור הצעיר רוצה לבטא את אמונתו בתמהילים חדשים. וכך מתקבלים להם זנים זנים של מאמינים שהם מעין מוטציות רוחניות שאולי יאפשרו לנו לבטא את עולמנו האמוני ברמה גבוהה יותר של קישור לאישיות ולעולם. לכן עלינו לשחרר מעט את ההסתכלות המחמירה על האחר שבחוץ (החרדי, הדתי-לאומי, החילוני) ועל האחר שבפנים.

בהקשר הזה אחת הבעיות שלנו היא ההשתלטות של הדוברים הקיצוניים על השיח הציבורי. וברור גם למה. הם יוצרים עניין, הם חריגים ועל כן גם מעניינים, בנוף הצחיח לכאורה, העוטף אותם. אך כל מי שחרד לבנינו של בית הכנסת הכללי שקובי אוז עורג אליו, חרד מההקצנה שבשיח. ולכן אני חש שצריך היום לייצר קואליציה רחבה של אנשים מכל הגוונים שיבטאו עמדות של אמצע עמוק. לא אמצע פושר, אלא אמצע שמכיל את הקצוות.

הרב מקוצק הידוע בחריפותו אמר פעם: "בהמות הולכות באמצע הדרך ואילו בני אדם הולכים דווקא בקצוות". הוא כנראה התכוון לכך, כי בני האדם הולכים בשתי הקצות דווקא. דהיינו שהאמצע שלהם אינו פשרה אלא הוא מורכב משתי הקצוות. חלק נכבד ממשנתו של הרב קוק כונתה 'אחדות ההפכים' על שם ההבנה העמוקה שבה, שבמציאות שלנו, ההפכים מכילים גרעינים של אמת שצריכים למצוא את הדרך להתמזג ולהפרות האחד את השני.

למשל קשה היום להיות אדם שמבטא חמלה כלפי הסבל של הפלסטינים הפשוטים, אלה שאינם עסוקים בטרור רצחני. ובו זמנית הוא דוגל בארץ ישראל השלימה. הוא מיד יקוטלג כעוף מוזר הפוסח בין 'השמאלנות' ל'ימניות'. קשה להיות אדם הדוגל בצורך לשמר את מבנה המשפחה המסורתי וההלכתי, אך בו זמנית לבטא חמלה והבנה כלפי אלה שמסיבות שונות לא יכולים לממש זאת. קולה של 'תורת האמצע', העמוקה, לא זו הפשרנית, לא נשמע

ברמה. לאמונתי, על כל מי שמזדהה עם הדאגה העמוקה לעתיד המשותף שלנו כאן, לתת רוח גבית לתורת האמצע הכל כך מתבקשת במציאות שלנו.

ועל כן, כך אני מבין את שירו של קובי אוז: במקום לתייג, ולהכניס את השונה ממני למשבצת 'פסול החיתון' על שום קיצוניותו. אלמד להקשיב לו ולאו דווקא להסכים לו. אך הקשבה תאפשר לי לקחת ממנו את גלעיני האמת והיופי הזרועים באישיותו ותפיסת עולמו. וכך אולי נבנה פעם בית כנסת משותף.

תיקון ליל הושענא-רבא של צהר והקהילה הדתית לאומית בהר-נוף, ירושלים, מוקדש לליבון סוגיות שהסעירו אותנו בשנת תש"ע , אך 'האמצע' שלהם לא נשמע מספיק ברמה. נעסוק בסוגיית המשחה על היבטיה השונים, סוגיית סירוב פקודה וטוהר הנשק. נשיר ונשוחח עם קובי אוז, ונלמד בחברותא עם ירון לונדון. ובעיקר נגשש את דרכנו לכיוון אמצע עמוק.