גינת הנויז של יאנג

החדשות הטובות הן שגם אם יציאה חדשה של ניל יאנג כבר אינה נחשבת אירוע מונומנטלי, בהתחשב בקצב שחרור האלבומים המטורף, סנדק הגראנג' עוד רחוק מלומר את מילתו האחרונה. יותר מזה - אם נשפוט את היצירה של יאנג בן ה-65 לפי "Le Noise", אלבומו החדש וה-34 במספר, ניתן לקבוע כי על אף כמה מעידות בדרך והפצצה מסיבית של הוצאות מחודשות, בוטלגים והופעות חיות - יש כאן הרבה יותר ממנוחה על זרי דפנה. באלבומו החדש, ניל יאנג נשמע אחר, אפילו חדשני, לא מעט בעזרתו של דניאל לנואה, המפיק האגדי, שגם שמח לספר בכל הזדמנות כמה השפיע על היצירה היאנגית.

זו העבודה המשותפת הראשונה של יאנג ולנואה (ששם האלבום הוא משחק מילים על שם משפחתו, Lanois), על אף שהשניים חיככו כתפיים לא פעם בעבר. לנואה עבד עם שמות כמו בוב דילן, פיטר גבריאל ווילי נלסון ובין היתר חתום גם על "ג'ושוע טרי" של U2 לצד בריאן אינו. נוכח הרשימה הזו, מפתיע ואפילו מעורר תמיהה, שלא שיתפו פעולה עד כה, אבל תוצאת חיבור שני כישרונות ענק אלו הייתה שווה את הציפייה, שכן "Le Noise", בשמונה שירים בלבד, הוא אלבום פולק-מטאל שראוי לתואר קלאסיקה מיידית.

האלבום נפתח ב-"Walk With Me" בעל אקורד הפתיחה המרשים, שמדמה לרגע צליל של הופעה חיה. כבד, אפל וקודר - הוא קובע את הטון לשאר האלבום, שאוהבי יאנג בפאזה הדיסטורשנית המטונפת יתאהבו בו מיידית. גם "Sign of Love" העוקב מתהדר בהפקה מגורענת, שמדגימה בדיוק כיצד אמור להישמע יוצר ותיק בעולם מתחדש תמידית. לנואה לא נותן ליאנג לקפוא על שמריו ובעזרת "אדם אחד וגיטרה", כמילותיו, גורם גם למשחק הבטוח של יאנג להפוך מסוכן ולא מוכר. גם מבחינה טקסטואלית, יאנג ממשיך בכנות ופשטות המילולית, שלא חוסכת כאב מהמאזין.

יאנג. שר על אהבה ומלחמה ולא יודע על מה הוא מדבר (צילום: גטי אימג'ז) 

"ראיתי הרבה גברים צעירים יוצאים למלחמות, ראיתי כלות צעירות מחכות. צפיתי בהם מנסים להסביר זאת לילדים, ראיתי רבים מהם נכשלים" הוא שר בקול צלול ב-"Love and War", רצועה אקוסטית אנטי מלחמתית מתבקשת, בה עושה יאנג חשבון עם עצמו ומודה שלמרות ששר כבר שירים רבים על אהבה ומלחמה, הוא עדיין "לא יודע בדיוק על מה הוא מדבר".

"אני מרגיש את הרעד באדמה" הוא מתריע ב-"Rumblin", הרצועה הסוגרת את האסופה (ויותר ממושפעת מבו דידלי), ואולי זה הרעד בעמוד השדרה שמעבירים צלילי הגיטרה האימתניים שלו. כשהעוצמה והפשטות של הגיטרה של יאנג משתלבת בהפקה המתחכמת של לנואה, גם היעדרם המוחלט של תופים הופך לא מורגש, כמעט לא רלוונטי.

פסגת המפגש בין שני דינוזאורי הרוק מגיעה בדמות "Hitchhiker", שיר חצי אוטוביוגרפי

 שנשמר עוד מהסשנים של "הארווסט מון", על הדרך הארוכה והתלולה שעשה מימיו כמעשן חשיש צעיר בטורונטו. יאנג לא חוסך ממעריציו את האמפטמינים, הוואליום, הפרנויה, התהילה, הקוקאין, הנישואין והרגיעה. "אני לא יודע איך אני עומד כאן, חי את חיי" הוא מסכם. באמת לא ברור העניין הזה, אבל העובדה היא שניל יאנג חי. ועוד איך חי.