בגוב האריות, חמוש רק במצלמה
נהר האוקוונגו מתפתל לאורך 1,300 ק"מ דרך אנגולה, נמיביה ובוצואנה, אך לא מוצא את דרכו לים. במקום זאת הוא מציף שטח ענק ויוצר את הדלתא השלישית בגודלה בעולם, עם אגמים ופלגי מים, צמחייה עשירה ואלפי בעלי חיים. מסע צילום שמתחיל בעשב הגבוה, ומסתיים בג'יפ תקוע מול להקת אריות רעבים
היעד: שמורת מרוּמי שבלב דלתת האוקוונגו - הדלתא השלישית בגודלה בעולם. היא נוצרה רק משום שנהר האוקוונגו, שמתפתל לאורך 1,300 ק"מ דרך אנגולה, נמיביה ובוצואנה, לא מוצא את דרכו לים ומציף שטח עצום בגודלו. המים יצרו פלגים ותעלות, אגמים ואיים, ללא נוכחות של אדם כמעט. התוצאה מרהיבה: בית גידול עשיר בצמחיה וחיות בר - חלום רטוב לצלמי טבע.
בקבוצה היינו שישה: שני ישראלים וארבעה אמריקנים. ראש הצוות היה צלם הנשיונל ג'אוגרפיק רוי טופט, שאף ארגן את המסע.
יצאנו ממאון שבבוצואנה, וטסנו במטוסים קטנים אל תוך הדלתא. הטיסה מעל האזור הייתה קסומה; היא ארכה כשעה, והמראה שנגלה לעיניי מלמעלה ריתק אותי לחלון הקטן: שטח עצום צבוע בגוני ירוק שונים, מים רבים שמציפים אותו ויוצרים צורות סוראליסטיות, תעלות ואגמים קטנים מוקפים בצמחייה ירוקה – פסיפס מרתק של הטבע, אלפי קילומטרים רבועים של טבע פראי בלי שום זכר לנוכחות אדם.
ירוק סוריאליסטי. דלתת האוקוונגו בבוצואנה (צילום: דוד מונסונגו)
נחתנו בשדה פתוח על מסלול כורכר קטן. כשירדנו מהמטוס קיבלה את פנינו קבוצה של מקומיים לבושי מדים. לאחר היכרות קצרה התחלקנו לשלושה צוותים, וכל צוות קיבל ג'יפ עם ריינג'ר וגשש. העמסנו את הציוד, פתחנו את ציוד הצילום והחצובות ויצאנו לדרך, אל דלתת האוקוונגו.
הגענו לדלתא בשש בערב, מותשים אחרי יום ארוך של טיסות והמתנות בשדות תעופה, אבל לא ויתרנו על נסיעת הבכורה. בבת אחת התקדרו השמים, וקרני השמש שבצבצו מבעד לעננים שיוו לנוף צבעים חמים ודרמתיים.
כבר לאחר נסיעה קצרה ציפתה לנו הפתעה נעימה שהשכיחה מאיתנו את העייפות: שלוש לביאות, שלושה דורות השתעשעו בעשב הירוק, כאילו גם הן רצו לנצל את השעה הנפלאה הזו. העייפות נעלמה לה, ורצינו להישאר עוד עם שלוש הלביאות. אולם השעה הייתה מאוחרת. סיכמנו עם הריינג'ר שמחר נחזור לכאן ונתחיל את הבוקר עם הלביאות.
עוד לפני הזריחה פנינו לעבר הלביאות שעזבנו בערב הקודם. הלביאות הן אמנם בעלי חיים טריטוריאליים, אבל שטח הטריטוריה הגדול מאוד והעשב הגבוה הקשו עלינו למצוא אותן. אלא שלרגעים כאלה בדיוק נועד הגשש, שלא ויתר, חיפש עקבות, בדק את טריותם, דומם מנוע וניסה לקלוט ולהבין את רחשי הסביבה.
כולם יודעים מי הבוס. אריה בעשב (צילום: דוד מונסונגו)
פתאום הוא סימן לנהג לנסוע בכיוון מסוים בתוך הצמחייה העבותה. אנחנו לא ראינו כלום, רק ישבנו בציפייה דרוכה, ולאחר נסיעה בתוך סבך של צמחייה תוך כדי טיפוס על סלעים ושיחים, וכניסה לבורות מסוכנים – לפתע, כמו במחזה, נראו שלוש הלביאות משחקות מולנו.
כששאלתי את הריינג'ר על פי מה הוא ידע לאתר את מקומן המדויק בעשב הגבוה, הוא הסביר לי שהגשש הקשיב לקולות בשטח וזיהה את צווחות האזהרה של הבבונים שהודיעו שיש טורף בשטח, וכך על פי כיוון הקולות הוא העריך את מקום רבצן של הלביאות.
מפעם לפעם הלביאות העיפו מבט אל על כדי לבדוק אם איזה בבון החליט לרדת מהעץ ולשמש להן כחטיף. עבורנו ההמתנה הייתה מורטת עצבים, ללביאות, כך התברר, יש סבלנות אין קץ. לפתע זה קרה; בבון אמיץ או טיפש ירד בריצה מאחד העצים, אך למזלו זה קרה ברגע שהלביאות לא היו מרוכזות דיין, וכשהן קלטו מה מתרחש ופתחו במרדף אחריו הוא התעשת וטיפס על עץ אחר, והלביאות חזרו למשחקן עד להזדמנות הבאה.
סבלנות אין קץ. לביאה ממתינה בסבך (צילום: דוד מונסונגו)
החלטנו להמשיך הלאה, ולחפש את להקת האריות השולטת, ואולי, אם יתמזל מזלנו, נצפה במהלך הטרף שהוא ללא ספק אירוע מצמרר ומרגש. לא היה שום סיכוי למצוא את האריות בשטח כה מורכב וגדול אלמלא הגשש המוכשר שלנו דיבי, שהתברך בראייה חדה מאוד, שמיעה אבסולוטית וסלקטיבית, התמצאות במרחב, יכולת לפענח את העקבות וידע עצום בהתנהגות בעלי החיים. ואכן, לאחר נסיעה קצרה בשטח הגענו למקום רבצם של האריות.
הפעם היו אלה שני אחים בוגרים. שני אחים שעוזבים את הלהקה יחד נוטים להישאר בדרך כלל תקופה ארוכה יחד, כ"קואליציה של זכרים", שהיא מכונת הציד המוצלחת ביותר בטבע. כדי לחיות זה לצד זה הם מקפידים על כללי התנהגות הכוללים טקסי קבלת פנים בכל פעם שהם נפרדים, ולו גם לזמן קצר.
טקס קבלת הפנים כולל התלטפות הדדית ראש בראש, ומחוות קוליות רכות. בדרך כלל, בבוא העת צמד שכזה משתלט על להקה של זכר בכיר אחר בקלות רבה למדיי, כי גם זכר גדול מאוד יתקשה לעמוד בפני שני זכרים צעירים וחזקים שלמדו לעבוד בשיתוף פעולה.
האחים נפגשים (צילום: דוד מונסונגו)
הגשש והריינג'ר ניהלו שיחה בשפתם, ולאחר מכן אמרו לנו שהאריות אמורים לצוד בזמן הקרוב. הגשש קבע את זה על סמך בטנם הכחושה קמעה והקולות שעלו מקיבתם, קולות שהגשש שמע, אבל אנחנו לא. מרוצים מההזדמנות לתעד מרדף ואולי גם ציד החלטנו להישאר צמודים לאריות ככל שיידרש.
ההמתנה סיפקה לנו סצנות נפלאות של התנהגות חברתית של האריות, וניסיון להתחקות אחרי מבטם הנוקב. מדי פעם הם שינו מקום, סימנו את הטריטוריה עם שתן על גזעי עצים וסרקו את השטח כאילו אומרים - אנחנו פה בעלי הבית.
החשכה החלה לרדת וכלום לא קרה. התייעצנו שוב עם הצוות; הם היו משוכנעים שיהיה ציד, אך מכיוון שהיינו חייבים לחזור למחנה נאלצנו לוותר ולנסות לחזור למחרת בבוקר; כמובן עם סיכוי סביר שנגיע לאחר הציד. סיימנו את היום בצילום האריות רובצים למרגלות תל טרמיטים, כשברקע שקיעה מדהימה.
הבוקר שלמחרת היה סגרירי וגשום. העמסנו את הציוד ועטפנו אותו ביריעות נגד מים, התעטפנו בשכמיות ויצאנו. הנסיעה בשטח היא אך ורק בג'יפים פתוחים ללא שום מחסה. נכנסנו לשטח לפני הזריחה. הגשם לא פסק לרגע, אבל אנחנו התקדמנו כמתוכנן לעבר האריות בתקווה שעדיין לא צדו.
אריה ולביאות שבאו לשתות באגם אחרי שזללו בופאלו (צילומים: דוד מונסונגו)
הגשם פסק והשמים התבהרו, ולאחר כשעה קלה איתרנו את האריות - הם היו יפים בטירוף. הגשש קבע נחרצות שהם לא צדו בלילה, וככל הנראה זה הולך לקרות. הוא הפנה את תשומת לבנו למשפחה של ג'ירפות שנראתה רחוק מאוד באופק. אני נזקקתי למשקפת כדי לראות את מה שהגשש וגם האריות ראו בעין בלתי מזוינת.
בדרך כלל אריות לא תוקפים ג'ירפות. בעיטה של ג'ירף עלולה להיות קטלנית עבור האריה, אלא שבקבוצת הג'ירפות היה פרט אחד קטן, ג'ירף צעיר שעליו כנראה תכננו האריות. הג'ירפות מן הסתם לא הבחינו באריות, ומבלי לשים לב התקרבו אט-אט תוך כדי אכילה מצמרות העצים. האריות המתינו בסבלנות, וכך גם אנחנו.
המחשבה שהג'ירף הקטן הזה הולך לקראת מותו עוררה בנו רחמים עזים. היו מאתנו שאמרו "הלוואי שלא יצליחו", אחרים היו מוכנים לנדב גנו או אימפלה רק לא את הג'ירף החמוד הזה.
משפחת הג'ירפות (למעלה) והאריות שמשתפים פעולה בציד (צילומים: דוד מונסונגו)
הזמן חלף, הג'ירפות התקרבו והאריות עברו לתנוחת הציד המוכרת, כשהם מורידים פרופיל ומחכים לשעת כושר. המרחק הצטמצם עד לכדי מטרים ספורים. האריות היו עם הפנים נגד כיוון הרוח, כך שהחיות האחרות לא יכלו להריח אותם ולא הרגישו בהם. ואז, כמו פגז מלוע של תותח, זינקו שני האריות לעבר הג'ירפות שפתחו במנוסה. המרדף הסתיים לאחר כדקה ללא הצלחה. אלוהים נענה כנראה לבקשתנו ואפשר לצעיר לחמוק ממלתעות האריות.
את היום השלישי בדלתא החלטנו להקדיש לשלושה אחים ברדלסים המנהלים את חייהם יחד. הברדלסים נמצאו במרחק של כשלוש שעות נסיעה ללא עצירות מהמחנה. מוקדם בבוקר יצאנו לשטח לעבר האזור שבו הם אמורים להיות. הריינג'ר, שלמד שיש לו עסק עם צלמים בעייתיים, החליט להביא אותנו אל הברדלסים בכל מחיר, ומנע בצורה די בוטה את כל הניסיונות שלנו לעצור ולצלם.
הברדלסים מעדיפים לשהות בשטח הפתוח, שם הם יכולים לנצל את יתרון המהירות שלהם לציד (צילומים: דוד מונסונגו)
לאחר כשלוש שעות הגענו לאזור שבו הנוף היה שונה ממה שראינו עד כה – הרבה יותר עצים ושיחים צפופים, פחות מים ועשב שגובהו יותר ממטר. לאחר סקירה קצרה נמצאו שלושת הברדלסים חוסים בצלו של עץ מפני השמש הקופחת.
גם אצל הברדלסים מתרחשת תופעה דומה לגירושם של הכפירים, אלא שבמקרה של הברדלסים – הם מתלווים לאימם במשך כל תקופת הבגרות, עד אשר היא מחליטה שהם יודעים לצוד לבדם ומסוגלים לדאוג לעצמם. בדרך כלל, יציאתם הראשונה לציד עצמאי היא גם הפרדה מהאם, שמזהה את כישוריהם ופשוט מנצלת את האירוע לפרישה.
ובכל זאת, כדי למנוע סיכוי למפגשי זיווג בינה לבין בניה היא מתקרבת לטריטוריה של אביהם, שדואג להרחיקם מהאזור לטריטוריות של נקבות אחרות. גם הם, כמו האריות, ממשיכים להוות קואליציה חזקה במשך תקופה ארוכה, עד אשר הנסיבות מפרידות ביניהם. גם שלושת הברדלסים יוצרים קואליציית ציד מוצלחת מאוד.
חיפשנו מסתור מפני השמש והמתנו לבאות. השעות נקפו והברדלסים לא מיהרו לשום מקום. מדי פעם הם החליפו עץ, ואנחנו בעקבותיהם. הגיעה שעת הצהריים וכלום לא קרה. מפאת המרחק הגדול לא חזרנו לארוחת צהריים, כי האוכל עשה את דרכו אלינו.
לאחר שעות של המתנה החלטנו לנטוש את הברדלסים. עלינו על הרכבים ספוגי המים והתחלנו לנסוע חזרה למחנה בתקווה שיתמזל מזלנו בחצי השני של היום. לאחר כחצי שעה של נסיעה פגשנו להקת לביאות גדולה, שבדיוק קמה מרבצה והחלה להתפזר לכל הכיוונים. זה נראה כמו אסטרטגיית ציד, ולכן החלטנו להיצמד לאחד משני הזכרים שהנהיגו את הלהקה.
הזכר שבעקבותיו נסענו התרחק כקילומטר או יותר משאר הלהקה, ואז סובב את ראשו לאחור וגילה שאף אחד לא נמצא מאחוריו. הוא נעצר, פנה לעבר הקבוצה והחל לשאוג שאגות רמות ללא הפסקה עד ששמע מהעבר השני מענה של הזכר השני שהיה עם הקבוצה. הם המשיכו בשאגות והחלו ללכת זה לעברו של זה, עד שנפגשו.
הפגישה ביניהם כללה סדרה של התלטפויות הדדיות. הם רבצו בעמדת תצפית, צופים לכל עבר. לאחר שבילינו קצת עם שני האחים החלטנו לבדוק מה קורה עם שאר חברי הלהקה ולאן פניהם מועדות, אולם אז שבק המנוע של הג'יפ שלנו.
נשארנו תקועים במרחק עצום מהמחנה בג'יפ פתוח וחשוף ללא נשק, נתונים לחסדיה של להקת אריות. אבל מערכת היחסים הברורה בין האריות והריינג'רים עשתה את שלה; הם שמרו על מרחק, לא התייחסו לקיומנו והמשיכו בשלהם. לאחר כשלוש שעות הגיע רכב חילוץ שהחזיר אותנו למחנה בריאים ושלמים אך רטובים מהגשם שלא הפסיק לרדת.
- הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון אוגוסט של "טבע הדברים "
- מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות מתנה
למגזין "טבע הדברים" / "ילדי טבע הדברים"
לפנייה לכתב/ת 
