ייאוש של הורים וטירוף של אם אחת

כולנו חכמים בדיעבד, כמובן.

כל כך הרבה מלל נשפך על הנפש האנושית ומצוקותיה, אינספור דרכים מוצעות לתקן את תחלואיה, עד שאנחנו שוכחים אמת פשוטה אחת – בסופו של יום, הידע שלנו על האדם שעומד מולנו לעולם יהיה ידע חלקי. לעולם לא תוכל לנבא בדיוק מתמטי מתי יתרחש הרגע הקריטי שבו תגיע נקודת השבירה, הקש האחרון שידחוף את האדם הסובל לצעד של ייאוש, שאין חזרה ממנו.

נורות אזהרה?

אמא אחת זרקה את שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם. קראתי בעיון את הדיווחים וניסיתי לבדוק עם עצמי מה אני בעצם יכול לדעת על המקרה, מה אני מרגיש ומה אני חושב. הכל בעירבון מוגבל והנבואה כבר מזמן היא מנת חלקם של השוטים והיהירים, אבל הנה רסיסי המידע שניתן ללקט: א. האמא היתה קשת יום – עבודה בסיסית, בן זוג לא זמין ומצוקה כלכלית. ב. האמא כנראה ניסתה להיות אם דואגת וטובה. ג. היא הראתה סימני מצוקה – בין אם ע"י פניה לעזרה, בין אם ע"י בריחה לאפיזודות של שתייה.

הנה מה שלעולם לא נדע – מה התרחש שם פנימה (וכמובן, מה התרחש בנפשה ובחייה של האם שנים רבות אחורה). רסיסי המידע שפורטו בפיסקה הקודמת עשויים לאפיין למרבה הצער אלפי נשים בישראל. אף אחת מהן לא עשתה את המעשה שמככב היום בכותרות. הדיווחים ביממה האחרונה עשו שימוש חפוז מדי בביטוי "נורות אזהרה", כמקובל בתרבות הסנסציה העדכנית. אני שואל את עצמי מיהם באמת אותם אנשים שהיו צריכים לשים לב לאותן נורות אזהרה?

שירותי הרווחה? לא ולא. אפילו הדיווחים הראשוניים מראים שהגופים השונים היו מודעים למקרה, הפנו את האם להדרכה הורית והכירו בסטטוס שלה כאם חד הורית. אם משווים את נתוני הפתיחה של האם להררי המקרים הדחופים הרבה יותר הנצברים על שולחנם של העוסקים במלאכה, הרי נראה שטיפולם של שירותי הרווחה במקרה היה הוגן יחסית לכמות הידע שהיתה באמתחתם באותה נקודת זמן. בדיעבד, כולנו נביאי זעם טובים ואבירי מצפון, אבל בואו נרד משירותי הרווחה ותחת זאת נבדוק כולנו, מגדלי הצאצאים הנאבקים במציאות הישראלית, האם אנחנו יכולים לגזור כמה אזהרות רלבנטיות מהמקרה הטראגי הזה.

צעד של ייאוש

מה שהאם הזאת עשתה נראה יותר כפעולה של ייאוש ופחות כפעולת נקם או ענישה (בניגוד חריף למקרי הרצח של הודיה קדם או רוז פיזם). כתבתי כבר קילומטרים של מילים על תחושת הבדידות ההורית. זוכרים את הרגע הכי נמוך שלכם? אני לא מדבר על משהו שקרה בהכרח אל מול הילדים, אלא על נקודת הזמן הארורה במהלך ההורות שלכם, שבה הרגשתם שדי, אני לא יכולה יותר, אני לא מסוגל להמשיך ככה ואם לא יקרה פה איזשהו שינוי קיצוני אזי אני... וכאן חתמתם את המהלך הרגשי הזה באלף צעדי ייאוש בולטים, שלא התקרבו כמובן לזוועה שלכבודה התכנסנו כאן.

חלק חשב להתגרש. חלק התגרש. אחת התחילה טיפול. אחרת פשוט החליטה שהיא מפסיקה להילחם בילד ושיעשה מה שהוא רוצה. איש אחד פשוט הפסיק לדבר עם המשפחה. איש אחר בחר לעבוד עד שעות מאוחרות. כולם הרגישו שהם נחנקים. בצר להם הם ביקשו לנשום ותקעו את ראשם לתוך צינור החמצן המיידי ביותר. הימור שלי? אנחנו מדברים על רבבות, אם לא יותר מכך.

ומה קורה כשאין? עזבו שנייה טקסטים מלומדים וניתוחים מפולפלים. כשהמציאות סוגרת עלי, גם ההחלטות המטורפות ביותר מתחילות לקבל גוון הגיוני. חלקנו התברכנו ביכולת להילחם בפרשנויות המטורפות הללו בעצמנו, לעמוד מולן ופשוט לא לוותר. חלקנו לא. עכשיו תוסיפו קשיים חיצוניים יוצאי דופן למשוואה. אני לא מתכוון להוליך אתכם באופן מניפולטיבי למסקנה שזה היה בלתי נמנע. אני מתכוון לתאר נסיבות שבהן זה יכול היה לקרות. אני בטוח שבאיזושהי פינה נידחת זוג עיניים הוריות מיואשות קורא את הדיווחים על מקרה ההשלכה מהחלון במידה מסוימת של אמפתיה והזדהות.

כל הורה נאבק בשדים

לקח לי זמן להודות במה שרובכם בוודאי הצליח לומר באופן מיידי. בתוך תוכי אני כועס על האם הזו ומתבייש להודות בכעס הזה. לא חוויתי ולא התחלתי לחוות את מה שהיא עברה, אבל עם כל כמה שאני מכיר ומקבל את העובדה שהייאוש עשוי להיות אורח או דייר קבע בחיים של כולנו, התמצית של להיות הורה היא מחויבות למאבק מתמיד, בלתי פוסק (גם אם לא תמיד מוצלח) לצורך הגנה על הילדים שלך.

אני שוב מדגיש – כל הורה נאבק בשדים שלו. אין פה ציפייה להצלחה או הצטיינות, אלא רק להתמדה. תעשו מה שאתם רוצים עם הילדים ובלבד שלא מדובר בשבירת כלים, בצעד בלתי הפיך. הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לאפשר לקטנים שלנו, הינו יום המחר.

ואתם, שנחנקים במצוקה הפרטית שלכם בדקות אלו, אל תשכחו: הייאוש הוא שקרן מעולה, סוכן מכירות חלקלק שיכול לכאורה להביס את כל המתחרים האחרים בשוק – התקווה, היוזמה ושיקול הדעת. אל תפחדו לבטא אותו, לדבר עליו, אבל אף פעם אל תתנו לו בלעדיות. תמיד תשאירו פתח גם למישהו אחר ואם תש כוחכם מלפתוח פתח בעצמכם, לכו במהירות לחבר, ידידה, אמא, סבתא, מטפלת, מוקדנית טלפונית בשירות מצוקה וקבלו סיוע בפתיחת הפתח הזה. בבקשה.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים  בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.