נתניהו צריך להדיח את ליברמן

חוצפה של שר. פוליטיקאי המשתמש במעמדו כשר חוץ בממשלת ישראל כדי לפרוש מעל הבמה הבינלאומית היוקרתית והחשובה ביותר את משנתו הפוליטית, זו שבמקרה הטוב מייצגת רק את דעתו ואת דעת חבריו למפלגה, הוא פשוט חוצפן. במדינה מתוקנת לא יעלה על הדעת ששר יישא בפורום בינלאומי נאום מדיני מרכזי שאמור לייצג את עמדת הממשלה והמדינה, מבלי לתאם תחילה ולאשר את תוכנו, לפחות בקווים כלליים, עם ראש הממשלה ועם שרים נוספים.

אבל החוצפה והזלזול בראש הממשלה ובאחריות המתחייבת ממעמדו כשר בממשלה, שהפגין אתמול (יום ג') אביגדור ליברמן באו"ם, מחווירים לעומת הנזקים המדיניים והתדמיתיים הממשיים שהסב הנאום למדינת ישראל ולאזרחיה. מדובר בפגיעה רב-מערכתית.

הוא הציג את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את שר הביטחון אהוד ברק - ובעצם את ממשלת ישראל כולה - כמאחזי עיניים, אם לא שקרנים של ממש. מי שבעצם אינם אומרים אמת, כשהם מצהירים כי יש סיכוי של ממש להגיע להסכם שלום בתוך שנה עם הפלסטינים וכי יעשו מאמץ להשיג הסכם כזה באמצעות משא-ומתן ישיר עם אבו-מאזן. ליברמן, שר החוץ של מדינת ישראל, הודיע קבל עם עולם, כי לכל היותר אפשר להשיג הסכם ביניים ארוך טווח. משמע - מה שאומרים נתניהו וברק לנשיא אובמה ולשאר מנהיגי העולם הוא 'קלאם פאדי' (מילה ריקה).

ליברמן נואם באו"ם (צילום: שחר עזרן)

שר החוץ פגע בתדמיתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ומתוקנת, כשפרש בפני שומעיו את ההצעה להיפטר מחלק מאזרחיה הערבים של המדינה, באמצעות "חילופי שטחים ואנשים". כלל אין זה משנה אם הצעה כזו באמת נשקלת בכובד ראש בירושלים

 או שהיא פרי מוחו הקודח של ליברמן. עצם העובדה ששר בממשלה המכהנת בישראל מעלה רעיון כזה בפורום בינלאומי מחייב, הופכת את הרעיון לנשק רב עוצמה בידי המחנה הלא קטן החותר לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

יהיו לא מעט אנשים בישראל וגם בעולם שימצאו דמיון מסוים בין דבריו של ליברמן לדברים שנשאו פוליטיקאים הזויים אחרים מעל אותה במה - מחמוד אחמדינג'אד, למשל, או הוגו צ'אבס. ליברמן אמנם לא הטיף למחיקת מדינה החברה באו"ם כמו הנשיא האיראני, אבל מי שמעוניין לנגח את ישראל אינו מבחין בדקויות ומעדיף להתעלם מהן. הצעה לחילופי שטחים ואוכלוסין נשמעת מעל הפודיום בעצרת הכללית כמו גירסה מעודנת שבעצם מתכוונת בדיוק לאותו דבר שאליו התכוון אחמדינג'אד.

ליברמן גם העניק על מגש של זהב ניצחון דיפלומטי ותודעתי לאבו-מאזן. מה שאמר ליברמן באו"ם רק מאשש את טענתו של הנשיא הפלסטיני, כי הוא חושד בכוונות הישראלים שמדברים על שתי מדינות לשני עמים, אבל בעצם מתכוונים להסכם ביניים נוסף שיקבע את המצב הקיים תוך שינויים קלים (רובם לטובתה של ישראל) בשטח. אבו-מאזן כבר אמר לא אחת בעבר כי הסכם ביניים נוסף, שבמסגרתו תקום בגדה משהו בין מדינה למובלעת פלסטינית בחסות ישראלית, אינו בא בחשבון מבחינתו.

רצה לטרפד את המו"מ

דברי ליברמן גם נותנים תוקף לדרישתו של אבו-מאזן להקפיא באופן מוחלט את הבנייה בהתנחלויות, כהוכחה ממשית שנתניהו אכן מוכן לפשרות ולוויכוחים כואבים כדי להגיע להסכם שלום. וזה אינו הכל, אם וכאשר יחודש המשא-ומתן הישיר, יוכל אבו-מאזן לטעון בכל מקרה של חוסר הסכמה, כי ממשלת ישראל שבה יושב ליברמן אינה מוכנה באמת להקים מדינה פלסטינית וכי היא חותרת לממש את תוכניתו של ליברמן. מה שיצדיק מבחינתו ומבחינת מדינות ערב את הדרישה מהבית הלבן לכפות פיתרון על ישראל.

קשה לדעת מה הניע את ליברמן לעשות מעשה כה חצוף וחסר אחריות. שר החוץ אינו טיפש ובוודאי הבין את השלכות נאומו. לכן מתקבל הרושם

 כי המניע העיקרי היה רצונו האידאלוגי לטרפד את המשא-ומתן עם הפלסטינים ושאיפתו הפוליטית להתייצב כמנהיג האמיתי של מחנה הימין בישראל. אבל כרגע הכדור במגרשו של נתניהו, שהוא הנפגע העיקרי - אישית ומדינית - מהנאום.

ראש הממשלה יכול היה למזער במקצת את נזקי הנאום, אילו היה מפרסם מיד אחרי שסיים ליברמן לדבר באו"ם, הודעה חריפה וחד- משמעית, המצהירה כי דבריו של שר החוץ אינם משקפים את עמדת ממשלת ישראל והחלטותיה בנוגע למשא-ומתן עם הפלסטינים וכי בכוונתו לנזוף בשר שקרא דרור ללשונו.

אבל ראש הממשלה, בהודעה שפרסם בתגובה, אמר רק כי הנאום לא תואם עמו וכי הוא - כלומר נתניהו - הוא הנושא ונותן עם הפלסטינים. לשון רכה ועמומה, שרק מחמירה את הרושם שיש יותר מסתם אוויר חם בנאומו של ליברמן.

אבל גם אם היה נתניהו מפרסם הודעה חריפה, עדיין נשארת הבעיה בעינה: הבעיה שנוצרת מהנזקים המצטברים שסופגת מדינת ישראל וסופג נתניהו, מעצם ישיבתו של ליברמן בלשכת שר החוץ. נזקים אלה מצדיקים את הדרישה הנשמעת כבר בציבור להדיח את ליברמן או לפחות להעבירו מתפקידו לתפקיד שר אחר - שבו היזקו יהיה מועט יותר.

עדיין נחשב שותף

עכשיו, כשבידודה הבינלאומי של ישראל גובר ומסכן את ביטחונה ואת יכולתה להתמודד עם האיום האיראני, אינה יכולה להרשות

 לעצמה שר חוץ לעומתי, לא צפוי וחסר אחריות. לכן, נתניהו יכול וצריך להדיח את ליברמן. כבר היו דברים מעולם. אריאל שרון הדיח שרים שהתנגדו למדיניותו וכך עשה גם נתניהו בקדנציה הקודמת שלו, כשהדיח את השר דאז יצחק מרדכי.

אבל נתניהו, כך מסתבר, עדיין לא ויתר על ליברמן כעל שותף קואליציוני ולכן ממשיך לתת לו גיבוי. מסתבר שראש הממשלה חושש מלבני וממפלגת קדימה בממשלה יותר משהוא כועס על הנזקים החוזרים ונשנים שגורם ליברמן למדינת ישראל. נראה שהשיקול ההישרדותי-אידאולוגי חשוב לראש הממשלה יותר מהאינטרס המדיני של המדינה.