איבדנו את ההכרה

טענה הנשמעת לעתים קרובות בימים אלו, היא כי התעקשות של הפלסטינים בעניין הקפאת הבנייה בהתנחלויות היא רק נסיון להסיט את תשומת הלב מהנושא האמיתי עליו נסוב הסכסוך הישראלי-ערבי - הכרה במדינה יהודית.

מלבד עצם השאלה, האומנם זהו הנושא האמיתי, מתבקשת עוד שאלה - האם זה בכלל נושא?

ההכרה היחידה הנהוגה בין מדינות בעולם היא ההכרה בעצם הלגיטימיות שלהן להתקיים כמדינות. כשקמה מדינת ישראל, הכירה בה הקהילה הבינלאומית למעט כמה מהמדינות הערביות.

לעומת זאת, אף מדינה בעולם למעט טורקיה לא מכירה בקפריסין הטורקית, ועדיין זכור לנו כיצד באמצע שנות ה-90 ניסו כמה איטלקים עשירים שנמאס להם לשלם מיסים להקים מדינה באמצע עיר בצפון איטליה, וגילו למרבה השערורייה שמה שמותר לאפיפיור כנראה אסור להם (מדינה בתוך עיר זה עוד זניח לעומת התעללות מינית בילדים, אבל זה כבר עניין אחר).

בעצם זכותה של ישראל להתקיים הכיר אש"ף כבר במסגרת הסכם אוסלו, ועצם קיום המו"מ לשלום מתוך כוונה לקיים כאן שתי מדינות, הוא הכרה נוספת בכך שישראל היא מדינה שזכותה להתקיים. על כך, מאז 1993, אין בינינו לפלסטינים מחלוקת.

עם זאת, האם מדינה כלשהי בעולם "מכירה" באופי של מדינה אחרת? האם יש משרד חוץ כלשהו על הפלנטה ה"מכיר" בספרד כמדינת "העם הספרדי"? האם מישהו "מכיר" בצרפת כביתם של הבאגט והאסקרגו? האם מישהו "מכיר" בסקוטלנד כמקום היחיד בו גברים לובשים חצאית משובצות לישיבות הפרלמנט, או שמא כולנו יודעים שזה נכון (וקצת מצחיק) גם מבלי שנכיר בכך?

הכרה במובן זה אינה קיימת בשום מקום בעולם. זה לא תפקידה של אף מדינה אחרת להכיר באופי או בצביון שמדינת ישראל רוצה לשוות לעצמה. זה עניין ישראלי פנימי. אבו-מאזן עצמו היטיב לנסח זאת: "מצדי תקראו לעצמכם אימפריה ציונית". דווקא רעיון טוב.

אז עצם ה"הכרה" אינה דבר חשוב. הפרקטיקה, לעומת זאת, חשובה מאוד. בסופו של דבר, זה מה שאנחנו רוצים להשיג במו"מ עם שכנינו. אם הפלסטינים לא יוותרו על זכות שיבת פליטי 48' לישראל, האם זה יעזור לנו שהם "יכירו" בנו כמדינה יהודית? לחילופין, אם הם כן יוותרו על זכות השיבה, האם אכפת לנו במה הם מכירים ובמה לא?

אין קשר בין הכרה בישראל יהודית ונכונות לוויתורים ופשרות. האם מישהו יכול להסביר, מעבר למילים פילוסופיות ערטילאיות חסרות משמעות בעולמנו הגשמי, מהי חשיבותה של ההכרה הזו, אם וכאשר על כל הנושאים הפרקטיים תהיה הסכמה?

והנה הטוויסט בעלילה: הרי ברור שראש הממשלה שלנו אינו אדם טיפש. גם הוא יודע היטב שזה חשוב כקליפת השום אם הפלסטינים "יכירו" בישראל כמדינה יהודית או לא, כל עוד יש הסכמה על ענייני הגבולות, הביטחון והפליטים. הסיבה ההגיונית היחידה להיטפלות לנושא הזה, היא רצון להפחית מראש את סיכוייו של המו"מ להוליך להסדר.

נתניהו, כך נראה, מבין את החשיבות האמיתית והיחידה של נושא ההכרה בישראל כיהודית - והיא בחזית דעת הקהל. על זכות השיבה בפועל הפלסטינים עשויים לוותר תמורת פיצויים מתאימים, וכך גם לגבי ההסכמה לחילופי שטחים או אוכלוסיות.

להכיר בישראל כמדינה יהודית, לעומת זאת, ההנהגה הפלסטינית לא תוכל לעולם אם ברצונה להישאר ההנהגה הפלסטינית - ממש כשם שראש ממשלה בישראל ש"יכיר" בירושלים המזרחית כבירת הנצח של העם הפלסטיני יכול להיפרד לשלום מהלשכה ולהתחיל לתכנן מה הוא רוצה לכתוב על שר הביטחון שלו בספר הזיכרונות. כשם שהנושא חסר הערך הזה מעורר גלים בצד שלנו, כך הוא מעורר גלים הפוכים וסימטריים בצד שלהם.

נתניהו, כך נראה, רוצה להצטייר כמנהיג אמיץ מצד אחד, אך לא לעצבן את הקואליציה שלו מצד שני. איך עושים זאת? פשוט מאוד. מעלים תנאי מקדים למו"מ שאין לו כל חשיבות מחד, אך שהפלסטינים לא יוכלו להסכים לו מאידך. לכאורה מצב של ווין-ווין, שהמפסידים היחידים ממנו, כמובן, הם הישראליים והפלסטינים.

יש מספיק סיבות שבעטיין עלול המו"מ להיכשל. עדיף להתרכז, אם כך, באלה שיש להן חשיבות כלשהי לחיינו.

יוני כהן-אידוב, אלוף העולם בדיבייט (ויכוח תחרותי) לאוניברסיטאות לשנת 2010, מאמן נבחרת ישראל בדיבייט לנוער