מופז חוזר לאינתיפאדה: ניצחנו, אך טעינו עם מדחת
1 באוקטובר. בדיוק לפני עשור. הרמטכ"ל שאול מופז מגיע לקבר יוסף בו מדמם למוות החייל מדחת יוסף. "במהלך ההתמודדות הזו נעשו גם טעויות, וגם טעויות קשות מאוד", הוא מודה בראיון מיוחד לציון עשור לפרוץ מהומות אוקטובר והאינתיפאדה השנייה. בראייה לאחור, הוא סבור שההתנהלות שלו ושל צה"ל באותן שנים קשות היתה נכונה, גם בהיבט המוסרי בשאלת החיסולים: "מה לעשות, לעתים האיש זז, ואין את כל המודיעין על סביבתו"
שאול מופז זוכר את תחילת האינתיפאדה השנייה, שפרצה לפני עשור, כאילו פרצה בשבוע שעבר. תאריכים, מקומות, דיונים, החלטות, מבצעים, חומת מגן. הכל חקוק בראשו של מי שהיה אז רמטכ"ל. גם התמונות הקשות. בדבר אחד הוא משוכנע: ישראל פעלה נכון, וניצחה את טרור המתאבדים, למרות המחיר התדמיתי הקשה ששילמה במהלך אותן שנים. כשהוא נשאל על החייל מדחת יוסף שנותר לדמם למוות, הוא מפנה אצבע מאשימה לדרג המדיני שלא איפשר לפעול: "היתה דילמה קשה מאוד. בסופו של דבר, זו היתה שגיאה. זו היתה טעות. אבל לאף אחד, באף דרג, לא היתה דילמה אם להפקיר מישהו או לא".
"הסיפור הזה מאוד מאוד מורכב", אומר מופז בראיון מיוחד ל-ynet לציון עשור לאינתיפאדה, כשנשאל על הדרמה שהתרחשה ב-1 באוקטובר, בדיוק לפני עשור, בקבר יוסף בשכם, שעה שהחייל מדחת יוסף נורה בידי צלף ודימם שעות, עד שחולצה גופתו. "במהלך ההתמודדות הזו נעשו גם טעויות, וגם טעויות קשות מאוד. הסיפור שלו בולט על רקע זה שהצבא היה מוכן לצאת לפעולת חילוץ. הצבא היה מוכן במרחק כמה קילומטרים. אנחנו בפיקוד מרכז ובצבא חשבנו שזה לא נכון להחזיק קומץ חיילים בלב שכם, אבל ההנחיה המדינית היתה לשמור על המקום הזה. מה שקרה בפועל עם מדחת יוסף, זה שבדרג המדיני, בלי לנקוט בשמות, ביקשו מצה"ל להמתין עם הפעולה כי הפלסטינים אמרו שהם קרובים מאוד למקום, והם אמרו שיוציאו את הפצוע מהמקום הזה. היתה שם התלבטות גדולה מאוד של כל המפקדים בשטח. כשאני הגעתי לשטח היה כבר מאוחר".
"כשהגעתי, היה מאוחר לפעול". קבר יוסף לפני עשור (צילום ארכיון: AP)
האם אתה או המפקדים בשטח לא יכלתם לומר "הזמן עובר, החייל מדמם - אנחנו נפעל"?
"מי שהיה במקום, רצה לפעול", אומר מופז ומזכיר שהפלסטינים טענו שיפנו את מדחת הפצוע תוך עשר דקות עד רבע שעה. "הרבע שעה לקחה יותר מדי זמן. אנשי הצבא החליטו להפעיל את הכוח, אך ביקשו מהם להמתין, כי הנה זה קורה. היה מצב שמצד אחד קיבלת דיווחים שאפשר לחכות עוד כמה זמן, מצד שני היה לחץ של החיילים שאמרו שאם לא נחלץ אותו הסיכוי הולך ופוחת. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אז הגעתי לשם. אבל כשהגעתי לשם, היה כבר מאוחר לפעול. ההנחיה היתה: תמתינו כי מוציאים אותו. היו כבר דברים כאלה, שהפלסטינים הוציאו החיילים, והביאו להם גם אוכל. נוצרה שם דינמיקה של יחסים בין החיילים ובין הפלסטינים. אבל זה לא מצדיק את העובדה שלא הצלחנו להציל את מדחת יוסף. זה לא מצב שהפקירו אותו, אלא שלא הצלחנו לחלץ אותו".
כשהוא מתבונן לאחור, סבור מופז שההתנהלות של ישראל ושלו היתה נכונה בתקופת האינתיפאדה. "בסוף, במבחן התוצאה, ניצחנו. עדיין יש טרור, בווליום משתנה, אך הוא קשור למשא ומתן המדיני. באותם ימים עמדנו במבחן המנהיגות ובמבחן הציבורי והמוסרי. אני גאה בתקופה הזו, למרות שהיתה קשה. הייתי בחמש מלחמות, אך זו היתה התקופה הכי קשה שעברתי". אבל לא הכל היה מושלם: "אם יש דבר שאני מצטער עליו זה שלא הצלחנו להציל יותר חיי אדם. יותר מאלף אנשים נרצחו ונפלו, ואני מצטער שלא הבאנו את זה לסיום מוקדם יותר".
מופז נזכר כיצד שנה לפני פרוץ האינתיפאדה, בהערכת המודיעין השנתית, קם ראש חטיבת מחקר דאז, עמוס גלעד, ואמר שהמודיעין צופה שבמהלך השנה הקרובה אנחנו עלולים לראות התקוממות נוספת, שתהיה מלווה בטרור ובאש חיה, אש מנשק חם, ואפילו מטענים. אז עוד לא דיברו על מתאבדים. מופז מספר שראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, סירב לבקשתו לתוספת תקציב של 600 מיליון שקלים להכנת צה"ל. "אמרו לי לא. אמרו לי: 'אנחנו הולכים לקמפ דיוויד, להסכמים. על איזו התפרצות אתם מדברים?'. בסוף גייסנו את הכסף מתוך צה"ל, בנינו תוכנית לשנה, אימנו את החיילים, והכנו תוכניות מבצעיות".
"דפוס חדש של טרור"
צה"ל הבין, הוא מספר, ש"זה לא יהיה זבנג וגמרנו. הבנו שיש פה דפוס חדש של טרור. מאות ואלפי מחבלים נעצרו, אך זה היה גל, שגם אם שמת את היד על 90 אחוז, אז 10 אחוז שלא עצרת הצליחו להיכנס ולהתפוצץ באוטובוס. מספיק שאחד או שניים בשבוע או בחודש מסתננים, ועוברים את החומה של המודיעין והסיכולים, וזהו".
בתחילת 2001 נפל דבר. מופז הגיע השכם בבוקר למשרדו לעבור על החומר המודיעיני. "היה חומר בתיקייה האדומה, שאני קורא בדרך כלל ראשון, על ערפאת, שאסף בפברואר 2001 את ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ושאל אותם: תגידו, איך זה שליהודים אין נפגעים, ולנו יש כל כך הרבה נפגעים באירועים האלה? ואז כל אחד נתן את הטיעון שלו. ואז ערפאת אמר: 'אתם יודעים מה לעשות'. הפרשנות שקיבלו אנשיו - ערפאת הורה למנגנונים להשתתף באירועי הטרור נגד מדינת ישראל, כולל שימוש בכל האמצעים שעומדים לרשותם. ואז החל העניין של המתאבדים. לא שלא היו מתאבדים קודם, אך זה החל בקצב של שניים ביום, ארבעה בשבוע".
מופז בימיו כרמטכ"ל. "התקופה הכי קשה שעברתי" (צילום: דובר צה"ל)
יותר משנה אחרי אותה פגישה, בליל הסדר, פוצץ את עצמו מחבל מתאבד במלון פארק בנתניה. 29 נרצחו וכ-140 נפצעו. מבחינת מופז, היה זה ערב מכונן. "כל חברי המטה הכללי הגיעו לקריה עד חצות. גם אריק (אריאל שרון, ראש הממשלה דאז - א.ש) ופואד (בנימין בן-אליעזר, שר הביטחון דאז - א.ש) חיפשו אותי. אני זוכר את השיחה עם אריק. 'זה יום קשה', הוא אמר, ואני השבתי כי 'זה יום קשה, אבל זה לא יכול להימשך ככה'. הוא שאל אותי למה אני מתכוון ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו אחר, בסדר גודל, בשביל לעצור את טרור המתאבדים. אנחנו חייבים להיכנס לכל הערים הפלסטיניות, לכל מחנות הפליטים, פשוט לרסק את תשתיות הטרור, ולייצר מציאות חדשה, כשאנחנו עם חופש פעולה מוחלט בשטח הפלסטיני. הוא שאל מה זה אומר, והשבתי שחייבים לגייס מילואים. הסדיר לא יודע לעשות את זה. זה שטח בנוי, שטח כפרי, וצריך להמשיך להגן לאורך הגבולות. צריך להיות מוכן לכל מהלך. גייסנו כ-40 אלף אנשי מילואים, ואחר כך עשינו עוד השלמות".
מופז מאמין שמבצע חומת מגן שינה את כללי המשחק. "זה שבר את טרור המתאבדים", הוא גורס, "זה גרם לכך שנפסק הרצון שלהם לשלוח מתאבדים". הניסיון לשבור את טרור המתאבדים הוביל גם ל"סיכולים הממוקדים". לדבריו, "בחומת מגן הגענו למסקנה, שמעבר לכניסה של הכוחות לשטח, אנחנו רוצים גם את ראשי ארגוני הטרור. את כולם, בלי יוצא מן הכלל. החלטנו שעוצרים את מי שאפשר, ומחסלים את מי שלא. השתדלנו כמיטב יכולתנו לבחור את היעדים, את הזמן ואת האמצעים באופן שבו אנחנו מביאים למינימום פגיעה באזרחים".
"הפלסטינים הבינו שהטרור לא יעבוד"
מופז זע באי-נוחות בכסאו כשהוא נשאל על המחיר הבינלאומי והמוסרי שישראל שילמה על הסיכולים הללו, או על התבטאויות כמו זו של דן חלוץ, שאמר שהוא מרגיש רק "רעד קל בכנף" בזמן שיגור טיל למטרה. "הנושא המוסרי נבחן לעומק", משיב מופז, "יש פה שאלה ארגונית: האם יש לנו לגיטימציה לפגוע ברוצחים, שאתה יודע שבעוד שעה משגרים מחבלים או מתפוצצים בעצמם, וגורמים לנזק של עשרות הרוגים? השאלה היא האם עוצרים או לא פצצה מתקתקת".
לדבריו, "צריך לחזור לזמן ההוא כדי להבין את התחושה שהיתה בקרב הציבור וגם בקרב המנהיגים בישראל. היו לנו דיונים, כולל עם מי שכתב את הקודים המוסריים של צה"ל, ובסופו של דבר הכלי של הסיכולים נמצא לגיטימי. עובדה שגם ארה"ב, בריטניה, צרפת ומדינות מערביות אחרות פועלות באופן הזה. ביטלנו לא פעם פעולות, שינינו יעדים, כי חששנו שהסיכוי לפגוע באזרחים גבוה. ואם במהלך הפעולות האלה נפגעו גם אזרחים, זה מכיוון שהפעילות או המיקום של המחבלים היו בקרב אוכלוסיה. הם בחרו באוכלוסיה כמגן. לא היתה ברירה. לא תכננו מראש שנפגע באזרחים. אך מה לעשות, לעתים האיש זז, ואין את כל המודיעין על סביבתו".
חיסול אחמד יאסין. "החליט שדם הישראלים הותר" (צילום: AP)
בדיעבד, סבור מופז שגם ההחלטה לחסל את מנהיגה הרוחני של חמאס, אחמד יאסין, היתה נכונה, למרות פיגועי הנקם הקשים שהגיעו אחר כך: "ביהודה ושומרון הסיכולים הצליחו, ואחרי שנה וחצי הגענו למציאות שבסוף 2002 פיגועי ההתאבדות ירדו למינימום. ואז התחילו הפיגועים בעזה. יאסין התיר למחבלים ברצועה לצאת
לפיגועים. בשלב מסויים, כשהתיר גם לנשים לצאת לפיגועים, החלטנו לפגוע גם בו, כי הוא החליט שדמם של ישראלים הותר, וכל אמצעי, כל כלי, כל אדם, זה בסדר. זה לא היה כל כך פשוט לחסל. היה ויכוח סביב הנושא של הפגיעה ביאסין, שהיה מאוד מאוד נוקב. הוא היה סמל, דמות, והשאלה היתה האם זה יוביל להחרפה או לירידה או לדעיכה של העימות. בסוף, זה הוביל לדעיכה".
עשור אחרי, מופז אינו מזהה רצון למאבק כוחני ואלים בקרב המנהיגות הפלסטינית הנוכחית, "אבל איני מוציא מכלל אפשרות שעלולה להיות הידרדרות. אני לא חושב שתהיה דומה לשנות האלפיים הראשונות, של המתאבדים, כי גם החברה וגם המנהיגות הפלסטינית הבינו כי הדרך של אלימות וטרור, לא תעבוד. ישראל יודעת להתמודד, הצבא והחברה חזקים, ואין להם סיכוי. אני חושב שמבינים את זה גם בחמאס וגם בג'יהאד".
חלו שינויים גם כאן, כולם רוצים שקט. אולי התעייפנו?
"החברה הבינה את המחיר של מלחמה ועימות, והיא יותר מבינה שהגיע הזמן למשא ומתן. היום גם רוב החברה הפלסטינית לא רוצה עימות. הם מבינים שבהסכם יקבלו לא פחות. הם יכולים לקבל מדינה פלסטינית. בצד הישראלי זה לא רק הכמיהה לשלום, אנחנו לא רוצים להיות סרבני השלום, לא רוצים להיות כובשים".
לפנייה לכתב/ת 
