כמה שווים חיים?

מתחילים מבראשית

הסתיו מביא איתו את סיפורי בראשית, את ההתרגשות הקלה של פתיחת מעגל ואת השמחה לקראת הפרשות הסיפוריות שרובצות לפתחנו. בטור הקודם הבטחתי להקדיש את שנת לימוד התורה הנוכחית בבית המדרש של הטוקבקים לרעיון החמלה. לתור אחר קיומה של החמלה בתורה שלנו, לצעוק בחדוות גילוי "מצאתי, מצאתי" על חמלה שהונחה שם מזמן, ולהודיע ביושר ובצער על חסרונה בפרשה מן הפרשות, ואף על חוקים וסיפורים המציעים את היפוכה של החמלה, ובשני המקרים, לא לחמוק מהשאלה – למה מחייב אותי הגילוי.

מהי חמלה?

המילה "חמלה" במשמעותה המקראית לא מורה על התוכן המדויק אליו כוונו דברי, ולכך עוד נתייחס בפרשה המתאימה. נדמה לי שאין בשפה העברית מילה אחת המתארת את החובה היסודית של אדם לזולתו. אין מילה, אבל לשמחתי - חוקים וסיפורים יש בשפע. בקשתי מכם לסייע ולהציע הגדרות לחמלה, הגדרות שילוו את בית המדרש של הטוקבקים במהלך השנה כולה. אני בוחרת להשתמש בהגדרתה של מים שקטים (7): "אספר על הבדל ששמעתי בין חמלה לרחמים. כשאנו מרחמים על מישהו המבט הוא מלמעלה למטה. יש ברחמים רצון לעזור ולאסוף אך עלולה להיות בהם גם תחושה של התנשאות. בעולם החמלה אנו מבינים שכולנו עומדים באותה שורה, גם כאשר יש לנו את הזכות לעזור".

עד שנמצא שם, נוסיף לכנות את הרעיון "חמלה" ובמהות נחפש אחר חוקים וסיפורים המביעים אחריות כלפי הזולת שמקורה אינו בשאלת ערכו של הנזקק או של הדואג, אלא הבנה העמוקה שאל אחד בראנו, וכולנו נבראנו בדיוק באותה מידה של "
"צלם אלהים".  

שלושה סיפורי בריאה בפרשת בראשית

שלוש גרסאות שונות לבריאת האדם מוצעות בפרשת בראשית. בתיאור הראשון נבראים הזכר והנקבה יחד בצלם אלוהים, בסיום תהליך בריאת העולם, ותפקידם לשלוט ביתר הברואים (א, כו-כח):

להרוג אדם זה להשמיד את הבריאה האלהית

מדרש קצר מתייחס לתיאור השלישי של בריאת האדם ומשווה בין בריאה של כל אדם יחיד לבריאת העולם (אבות דרבי נתן נוסחה א, לא): "רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר 'זה ספר תולדות אדם' ולהלן הוא אומר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם'".

בפרק ב' נאמר על הבריאה כולה "אלה תולדות השמיים והארץ". פתיחה דומה משמשת לתיאור בריאת האדם "זה ספר תולדות האדם". רבי נחמיה מקיש מהדמיון בין שתי הפתיחות וקובע שכל אחד ואחת מאתנו (כולנו קרויים "אדם") שקול לעולם שלם.

הרגנו אדם, לא משנה מי ולמה, השמדנו את כל היקום. זה רדיקלי יותר מביסוס איסור רצח על הטענה שהריגת אדם "הורגת" גם את צאצאיו. במדרש של רבי נחמיה ערכו של אדם לא נמדד ביכולת ההולדה שלו, אלא במהותו שהיא מיקרו-קוסמוס. השמדה של כל אדם משולה להשמדה של היקום כולו. כל רצח בודד, בלי קשר למניעיו, שקול להטלה של כמה וכמה פצצות אטום. עד כדי כך.  

מה חשוב יותר – הקשר היהודי או הקשר האנושי?

מחלוקת קדומה ומפורסמת קשורה גם היא לתיאור השלישי של בריאת האדם. רבי עקיבא ובן עזאי חלוקים בשאלה מהו הכלל הגדול של התורה (ספרא קדושים פרשה ב). "ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם", כלל גדול מזה.

רבי עקיבא קובע קביעה שזכתה לפופולריות רבה: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" מההקשר המקראי של החוק, כמו גם מהכינוי "רעך", ניתן להבין כי מצוות האהבה אותה מציין רבי עקיבא חלה רק על בני העם שלך (ויקרא יט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". בן עזאי מסכים שמצוות אהבת הרֵע היא כלל גדול, אך טוען שיש כלל גדול ממנה והוא: "זה ספר תולדות אדם" אותה פתיחה חגיגית של התיאור השלישי של בריאת האדם, הפתיחה המציינת שכל בני האדם קרויים אדם, וכולם נבראו בדמות אלוהים, היא לשיטתו של בן עזאי הכלל הגדול ביותר בתורה. בדבריו של בן עזאי מסתיימת המחלוקת, ובדבריו גם אני כמובן רוצה לחתום.

עולם הפוך ראיתי

אם התיאור "זה ספר תולדות אדם" הופך בידיו של בן עזאי לכלל הגדול ביותר בתורה, ואם צודק רבי נחמיה

בדרשתו שלפיה רצח של אדם אחד משול להשמדת היקום כולו, אנחנו פשוט חיים בעולם הפוך. ובהתאם למה שלמדנו היום, האחריות מתחלקת באופן שווה בין כל הקרויים אדם, בין כל אחת ואחד מאתנו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

הפכנו לבית מדרש עשיר ומסועף בתכניות לימודים. במקביל ללימוד פרשת שבוע מתקיימים בבית המדרש עוד כמה וכמה שיעורים: גבי מוביל שיעור בפרקי אבות. דודי פ"ת ורוני מלמדים אותנו על סיפורי תורה שילדים יודעים ועל אלה (שהיינו רוצים לחשוב) שהם עדיין לא. ויש עוד. חלק כבר הזכרתי בעבר, חלק אזכיר בהמשך. שיפוצו מעיינותיכם חוצה.

שבת שלום.