איזהו הדפקט

פעם בשנה, בזירת השוורים פלאזה דה טורוס דה לאס וֶנטאס במדריד, נערך מופע בהשתתפות ספורטאים שההיגיון מהם והלאה. זירת הגלדיאטורים העגולה הזאת, שמורגלת במעשי טירוף דוגמת נפנוף בבד צהוב־ורוד מול זוג קרניים של בהמת פרא במשקל חצי טון, הפכה בעשור האחרון למקום כינוסם של חופן אמני פריסטייל מוטוקרוס. האנשים ההזויים האלה, שאם מתעקשים אפשר לתרגם אותם ל"מומחי רכיבה על אופנועי שטח בסגנון חופשי", דוחפים בכל ביקור בספרד את קרום המעטפת של איזו פיזיקה שנמצאת הרבה מחוץ לסקאלת הקליטה של רובנו. זה קורה ב־ Fighters X- RedBull, סדרת אירועי קפיצות ראווה שנערכת בזירות מוזרות, למשל על רקע ארבע הארובות של תחנת הכוח בלונדון, או מול הפירמידות בגיזה - או כאמור, במקום שבו בדרך כלל ניתזים שוורים.

המהדורה הספרדית של ההתגרות בגרביטציה היא מהאירועים החשובים והמתוקשרים של עולם האקסטרים. כן, יש עולם כזה. שלם, מוטרף וגאוני, הגם שהרוב המוחלט של החיים בצד הזה של הים התיכון בכלל לא ערים לממדים ולעומק שלו. במבט ראשון הם רואים בו טמטום גרידא, ובמשנהו כבר מסווגים אותו כמיותר ומסוכן וחסר אחריות, כאילו שאת כולנו גידלה אמא פולנייה. אולי אפילו אותה אחת שישבה לידי ב־X- Fighters.

סביבנו שרו 23 אלף ספרדים בקול אחד. אֶה ויווה אֶה ספנייה, הם שאגו ומילאו את כל המושבים בכל התאים שבין הקשתות, נופפו בבנדנות וצבעו רטט לבן על היציעים הגבוהים של המבנה הענק שעומד שם כבר 80 שנה. ביניהם היו מתסיסי קהל שהניעו מנועי בנזין קטנים; הם נתלשו ככל הנראה מאיזה מכשיר גינון, ועכשיו הרעישו בתוך הזירה במכות גז מנסרות. מדי פעם התרומם גל של ידיים שהתגלגל על פני הקהל סביב. יש לה שני ילדים קטנים, לאמא הזאת שישבה לידי, ושמעתי אותה אומרת בטון אימהי שחסרה להם טירונות. שהם משועממים, מחפשים אתגרים. היא התכוונה לאנשים שראינו על מסכי הענק באותם רגעים.

"מה? זה מזרים דם למוח" (צילומים: פוטו פיילס, RedBull אוסטריה)

זה היה סרטון דחוס על כל ענפי הספורט שאותם מספנסרת רדבול. עכשיו, אמנם הכותב היה אורח וכל זה, אבל מישהו צריך להודות שהרדבולאים האלה יודעים מה הם עושים. לאו דווקא עם הפחית, יותר עם האג'נדה; החברה הזאת מקדמת ענפי ספורט מסוג מאוד מסוים, מגוון פסיכי שכולל בין היתר מרוץ עגלות בירידה, מרוצי מטוסים, קבוצת פורמולה 1, מסעות אקסטרים אינדורו, קפיצות ממצוקים, טריאל אורבני, דאונהיל אורבני, פולגטאג וסקי עם מצנחים. בערך כל לוח השידורים של ערוץ אקסטרים, שהוא שומר המסך בטלוויזיה אצלי בבית. אני אוהב את השטויות האלה. זאת אומרת, אני לא חושב שהן שטויות, אבל למדתי להתבטא ככה בפני אלה שפשוט לא קולטים את הקטע. נגיד אימהות פולניות, לא משנה בנות כמה או מאיזה תפוצות.

אצלי מדובר במלחמת תרבות. כשמגיעים אלי אורחים מתנגן ערוץ אקסטרים ברקע, בווליום נמוך, בתור שטיפת מוח סמויה. כזאת שדוגלת בזכותך למלא את החיים במה שאתה מוצא לנכון, ובזכותי לנקות את המסך שלי מכל רע. אותי לא ישקו בחדשות, אני לא אופתע מספיישל על איך זה להיות רוצח של נהג מונית, ממני לא יוציאו השתתפות פסיבית בקרב כלבים שצולם באיזו ווילה מבודדת. בערוץ אקסטרים אין דברים כאלה; מקסימום יש באנרים של ספונסרים. אבל כשהאמא הנחמדה והצעירה ההיא יושבת באירוע אקסטרים, היא לא מצליחה לראות שהכוח המניע שלו הוא שאפתנות אנושית מהסוג הישן והטוב. כל מה שהיא רואה זה כמה חבר'ה שלרוע מזלם, אף אחד לא טרח להוציא אותם מהבית ולהכניס לתוך מדים. וזאת לא אשמתה. היא פשוט רואה יותר מדי חדשות.

מפה לפה פעור

אירוע ה־X- Fighters במדריד מקפיד לעשות כבוד למסורת המקומית. מופעי החימום שלו הם מחווה לחגים ולטקסים המזכירים שלאומה הספרדית תמיד היה קטע עם אקסטרים; נכון שבדרך קצת גרוטסקית, מול שוורים מסכנים שבסוף מקבלים חרב בלב, אבל לא במקרה הזה. השוורים היחידים כאן הם אופנועי מוטוקרוס מוסבים לקפצני פריסטייל, שעליהם רוכבים הטורֶרוֹס המודרניים: לוחמי ה־X.

הדבר הזה הוא יותר מופע קרקס מאשר תחרות. הלוחמים הם חבורה קבועה של פחות מעשרה רוכבים; הם משתתפים בסבב העולמי, ומתחרים בינם לבין עצמם במספר אירועים שהולך וגדל מדי שנה. בכל אירוע כזה יש גם מוזמני וויילד קארד, בדרך כלל רוכבים מקומיים בולטים עם פוטנציאל סינדרלה. אבל ההיסטוריה הקצרה של הספורט מלמדת שכמעט תמיד הם מנופים בתחילת האירוע, בדרך כלל בפעם הראשונה שהם מתמודדים מול אחד הרוכבים הקבועים בסבב. ככה זה כשאתה נבחן אל מול הטוב ביותר שיכול להציע תחום כל כך קיצוני.

האירוע הרועש והצבעוני התקדם אל תוך הלילה בשיטת המנצח ממשיך. מקצי הדירוג נערכו יום מראש, ולאירוע המרכזי הגיעו אלה ששרדו - בתוכם, מן הסתם, גם ששת הקבועים. עכשיו היו לכל רוכב דקה וחצי להראות לקהל ולשופטים מה הוא יודע לעשות כשהאופנוע באוויר. השיפוט בספורט הזה דומה למה שאפשר למצוא בענפים קלאסיים כמו התעמלות קרקע, או בלתי קלאסיים בעליל כמו דריפטינג: אין כאן תוצאות מוחלטות ואובייקטיביות. אין מטר או שעון עצר, ואף אחד גם לא חוצה קו סיום ראשון. הניצחון טמון באיכות הביצוע ובסגנון.

הפריסטייל מוטוקרוס נולד בעקבות בריחה של רוכבים מהמסגרת הנוקשה של המרוצים הקלאסיים, וקצת קשה לצפות בו עכשיו כשהוא כלוא בתוך זירה סגורה עם שופטים וניקוד על שימוש במסלול, קושי ואהדת הקהל. רוב הרוכבים ממילא מתייחסים לטריקים שלהם בתור אמנות, ונראה שאין טעם לדרג אותה, אבל עם הזמן מתחילה העין המתורגלת לקלוט את ההבדלים ולברור את הגברים מהילדים. להעריך דווקא את החלקות והרוגע שמביאים לשיאי אקרובטיקה מרהיבים. כאלה שסוחטים ממך "יואו!" קצר ובלתי נשלט של בהלה מהולה בהערצה. אפשר בכלל להגיב אחרת למוטוקרוס שמגיח ב־60 קמ"ש מתחת לטריבונה שלך, מתרומם לגובה 15 מטר ועף למרחק 40 בזמן שהרוכב מתנתק ממנו, מתנפנף באוויר במפגן דחוס ומרוכז של אתלטיות מתפרצת, ומספיק לחזור אל האופנוע בזמן לנחיתה? אין, הטרפזיסטים בקרקס פראיירים לידו. הזיקוק הזה של מהירות, כוח, קואורדינציה ואומץ - והכל דחוס בתוך אקט שמסתיים אחרי פחות משלוש שניות - הוא פשוט משתק.

"עכשיו נשאר לי רק השמיניות" 

הרוכב האוסטרלי רובי "מאדו" מאדיסון נראה כמו תוצר קלאסי של הפעילות הזאת. יש לו טיק חזק, עווית חוזרת ומהירה שגורמת לו לנער את הראש, רק שהוא כמו זמר מגמגם: כמו הסיפורים על אלה שהגמגום שלהם נעלם ברגע שהם מתחילים לשיר, ככה פוסקים לחלוטין הטיקים של מאדיסון בזמן שהוא מרחף עם האופנוע. רק אחרי הנחיתה, בהתארגנות להמראה הבאה, הראש שלו מתחיל פתאום לנקר שמאלה בלי שליטה כאילו איזה סדיסט עם שלט רחוק שולח זצים חשמליים קצרצרים לשרירי הצוואר שלו. קשה שלא לקשר בין ההתרסקויות שהאיש הזה חווה לבין העווית הזאת, בטח לנוכח העובדה שהוא לא רוכב הפריסטייל היחידי בזירה שסובל ממשהו כזה: הראש של ג'רמי "טוויץ'" סטנברג בכלל נראה חסר שליטה, כאילו מישהו השתיל בתוכו ממטרה. ובין אם הטוויצ'ים האלה קשורים לפציעות ספורט או לא, העסק מתלבש בול על הדימוי של ילדי ריטלין משולחי רסן.

הם מרגישים בבית על האופנועים הצבעוניים האלה, במרכז הזירה הצבעונית והגועשת הזאת. אלפים מריעים להם כשהם מביאים את עצמם לידי ביטוי מלא וייחודי. הם אפילו בוחרים את השיר שילווה את המקצה שלהם, כי הם שומעים הכל באוויר: את המוזיקה, את שאגות הקהל, את הוואו הקצר והחזק שמסנכרן 23 אלף פיות פעורים ומבשר לך ששיחקת אותה בענק. שהפתעת.

נגעת נסעת למיון

לרובי מאדיסון היה רגע של הפתעה עם ה־ Varial Body־Volt, ואל תשאלו אותי למה קוראים לתרגיל הזה ככה. יש להם פשוט קטע כזה, לפריסטיילרים. זה ספורט שמומצא על הדרך, אין לו פדרציה או ועדת שמות, אז הרוכבים ממציאים כינויים שיעזרו להם לזכור מה לעזאזל הם עשו. דברים כמו "איש מת", "חשפנית" ו"כלום". ויש גם שמות שרק אלוהים יודע מה המשמעות שלהם, כמו למשל "הקורדובה" או ה"וולט בודי וריאל".

בפועל עובד הטריק הזה ככה: הרוכב מתנתק לחלוטין מהאופנוע בזמן הקפיצה, מסתובב סביב עצמו 360 מעלות, וחוזר לשבת על האופנוע - בשאיפה עם הפנים לכיוון הנחיתה. ביצוע שנראה לא הגיוני, וזה עוד כלום לעומת כמה שהוא באמת לא הגיוני לביצוע. כדי להשחיל את התרגיל כמו שצריך חייב מאדיסון

 לוודא שהאופנוע מיוצב בכיוון הנכון, לעזוב ידיים ולפתוח רגליים, להסתובב סביב עצמו כשאף אחד מהאיברים שלו לא נוגע באופנוע - אחרת הסיבוב ייעצר, האופנוע יסטה מקו הישר והלך על כל העסק - ואז לזהות שוב את הכידון, ללפות אותו, להתמקם לנחיתה, ואז לנהל את הפגיעה של האופנוע בקרקע. עברו שתי שניות ושבע עשיריות, והיסטוריה נעשתה.

חותם ההכשר של כל טריק חדש בענפי האקסטרים, ובפריסטייל מוטוקרוס בפרט, הוא ביצוע במהלך תחרות. רובי מאדיסון הוא לא היחיד שרדף במשך כמה חודשים אחרי ביצוע מושלם של בודי וריאל; הרוטציה הזאת באוויר כבר שברה לא מעט עצמות. אבל בשמי מדריד, בקפיצה מרמפת קיקר לגובה כמעט 20 מטר, "מאדו" עשה את זה ונחת על הגלגלים - ואחר כך עשה את זה עוד שלוש פעמים. כדי להבין עד כמה זה נדיר וגדול, מספיק אם אציין שערב קודם פונה לבית חולים רוכב שניסה לבצע דאבל בק־פליפ, קרי היפוך כפול לאחור, ויצא לו רק אחד ושני שלישים.

הרוכבים ב־X -Fighters חיים על הקצה במידה כזאת שתמיד קיימת האפשרות שהם ייפלו אל מעבר לסף, ומה שמחרפן את הדעת הוא שהם יודעים את זה. כל אחד ואחד מהם, כשהוא משחרר קלאץ' לקראת ביצוע חדש שעומד להצעיד את הספורט קדימה, לא ממש סגור על זה שיחזור מהקפיצה בחתיכה אחת. אני אומר לכם באחריות: תוך כדי חצי שיחה קצרה וצפופה עם מאדיסון, 30 סנטימטר מהעיניים הדלוקות ומהטיקים שלו, הבנתי שאצלו זה פשוט ככה. שהוא לא משוכנע שהבודי וריאל הבא יצליח לו. שמבחינתו יש מצב להתרסק מגובה ארבע קומות במהירות 60 קמ"ש על אדמה מהודקת כמו בטון, והוא עדיין קופץ. ברור שיהיו לו טיקים.

האם רובי מאדיסון משוגע? כאומה שאימהותיה חושבות שאנשים כמוהו פשוט צריכים קצת טירונות, אני חושב שאנחנו לא יכולים לשפוט. הרי די בהצהרה הזאת להוכיח שאנחנו דפוקים יותר בלא יודע כמה מונים מהפריסטיילר הכי משוגע בעולם. עד כדי כך שאנחנו כבר לא מסוגלים לזהות הקרבה ושאיפה למצוינות אם הן לא באות לידי ביטוי בפאתוס של מוכנות למלחמה. לא קולטים שחוץ ממה שחשוב והכרחי וקיומי, יש גם דברים אחרים להעריך ולהתעסק בהם. למשל כאלה שעושים את ההתמודדות עם החיים לקצת יותר קלה, שלא נדע.

90 שניות טוס

הקרב האחרון של מאדיסון היה בגמר, מול הכוכב העולה מאט רבו משווייץ. אין לו טיקים, לשווייצרי, והוא טוב. מאוד.

רבו יצא ראשון למקצה הגמר ונתן 90 שניות של שלמות. מקצה מהיר של יללות גז סביב הזירה, שימוש בכל הרמפות, מעופים אדירים, מתיחה אצילית של כל תנוחה, סלטות איטיות באוויר. הקהל עף בטירוף יפהפה ורועש, והיה ברור שזה עומד להיות צמוד. עכשיו נכנס לזירה מאדיסון, והתחיל לשלהב את הקהל מחדש. מנפנף בידיים, משתחרר לכמה הקפות טיסה לאורך הקירות העגולים, נוסע על התפר בין העפר לשלטי הפרסומת, מזנק לאוויר באלכסון, נוחת עם הזנב בצד ומחזיק אותו שם על הגז. ובאחת מהטיסות האלה הוא עף מהאופנוע. מאדיסון קם בן רגע, אבל זה הביך אותו והוציא אותו מריכוז. ככה נראה גם המקצה שלו אחר כך. מהוסס. חיוור לעומת רבו. אבל היה לו את הבודי וריאל.

רובי מאדיסון ניצח ב־Fighters X- RedBull של מדריד 2010 בזכות הוואו־פקטור של הבודי וריאל. עם כל הכבוד למאט רבו ולמושלמות הסגנון והביצוע, פריסטייל מוטוקרוס זה לא התעמלות קרקע; המטרה היא לדחוף עד הקצה כדי לפוצץ לכולם את הראש. אקסטרים, נו. אנשים דפוקים עם קעקועים ואופנועים שנמצאים שם כי הם ספורטאים ברמה עולמית, שהעמיקו בתחומם והתמקצעו בו ברמה כזאת שאלה המחזיקים מעצמם אנשים שפויים עם עבודות ומכוניות יכולים רק לחלום עליה. לוחמי ה־X שולטים באופן כמעט מוחלט באחת האמנויות הכי מטורללות שהמין האנושי הגה אי פעם: שילוב בין אדם ומכונה, גמישות וכוח, אומץ ויצירתיות. כל אותם דברים, בוודאי תסכימו, שנותנת לך הטירונות.