הישיבה הליטאית שלי

כשארי איתן היה בכיתה ח' הוא ביקש להתקבל לישיבה הליטאית "קול תורה" בירושלים. כשהגיע, נאמר לו שהם כבר מילאו את מכסת הספרדים ואין בכוונתם לקבל עוד אחד. פחות מ-20 שנה לאחר מכן תובע איתן את עלבונו ואת עלבונם של חבריו, חרדים בני עדות המזרח, שהממסד החרדי-אשכנזי טרק להם את הדלת בפנים.

בספר "ידיד נפש" מגולל איתן את סיפורו של ציון טהרני, בחור ספרדי שמתקבל לישיבה ליטאית ונתקל במשטר קפדני מטיל אימה ובעולם גדוש תככים. הוא נזרק בבושת פנים מבית המדרש בגלל שהחולצה שלבש לא היתה מספיק לבנה ("בישיבות ספרדיות לא תמיד מקפידים על דברים כאלו, כי אין שם הבנה של המושג בן תורה וכיצד ראוי שיתלבש", מסביר לו חברו לחדר). וגם החברותא שלו, עמרם ביטון, מסולק מאחר שאין מקום לספרדי נוסף בישיבה ("אל תחשוב שלא היינו מגלים שהוא ספרדי אם היה מתחזה בשם ביטונר. לנו האשכנזים יש מומחיות לדעת מי הוא ספרדי ומי הוא אשכנזי", אומר לו אברך בתגובה לטרוניה כי חברו סולק רק בשל שם משפחתו).

כמו בחונטות

"אני חוויתי את זה על בשרי. אמרו לי במפורש שאם הייתי אשכנזי היית מתקבל לישיבה", מספר איתן בראיון ל-ynet, "בשבילי זו הייתה סוג של טרגדיה, כי חלמתי ללמוד באותה ישיבה. תחושת האי-צדק שנעשה לי הייתה קשה מנשוא. לכן הספר הוא לא סיפור בדיוני, כל מה שמתואר שם הם סיפורים שקרו ועדיין קורים. פרשת בית הספר החרדי בעמנואל הוכיחה את זה לאחרונה.

"החברה החרדית בנויה כמו חונטות, בדיוק כמו בבורמה. שם כת צבאית של 200 אנשים שולטים באופן מוחלט ב-50 חמישים מיליון איש ובציבור החרדי יש מיעוט קולני שמוביל באף ציבור שלם".

איתן, בן למשפחה חרדית ירושלמית, שחרר את האף שלו ועזב את הקהילה החרדית, אם כי לא כך הוא היה מתאר את הדברים: "את החברה החרדית לא עוזבים. או שנמלטים ממנה או שנפלטים ממנה, ובדרך כלל מדובר באנשים שמלכתחילה לא היו נטועים בעומק החברה. מי שנטוע לא ממהר לצאת - זה עולם בטוח. לכן, על פניו, אדם כמוני לא היה אמור לצאת מהחברה החרדית. לא היו שום טריגרים שיבעטו אותי החוצה, אני בא מהמיינסטרים".

לדברי איתן, במהלך השנים עבר תהליך ארוך והדרגתי. הוא התחנך בישיבות ליטאיות ותמיד קישר את הדת והאל לחרדים. "האמנתי שאם אני עוזב את החברה החרדית אני עצמי הופך להיות פחות דתי", הוא מעיד, "הייתה בי מסה של תמימות, גדלתי על מיתוסים ש'אם דת רצית - לחרדים פנית'. חוסר היכולת להפריד בין העולם החרדי לבין האל הוא תוצאה של החינוך הייחודי, המסתגר והאליטיסטי שרואה עצמו כמי שמחזיק את המפתח לדבקות בבורא".

אבל בסופו של דבר ההבנה שהחרדים אינם ילדי מפתח, ושהאל הוא של כולם, הגיעה. המהלך הראשון שאיתן עשה היה לעבור ללמוד בישיבה בארצות הברית. שם, רחוק מהעולם בו גדל והתחנך, רחוק מההתניות החברתיות, הבין שגבולות הישיבה אינן גבולות העולם. הוא גילה את המחשבה הביקורתית ולמרות שעוד חזר לישיבה, הדרך לגיוס לצה"ל כבר נסללה.

שירות  סודי

הצבא, בניגוד לישיבות הליטאיות, מקבל לתוכו את כולם. הכי כור היתוך ישראלי. שם מגלים שאולי זו ארץ קטנה, אבל המרחקים המנטליים בה עצומים. בגיל 20 מצא את עצמו איתן, בוגר ישיבות חרדיות, משרת עם אנשים שלא פתחו מעולם סידור.

"התייסרתי הרבה לפני שהתגייסתי לצבא, לא ישנתי לילות". מעיד איתן, "לא היה לי אדם אחד בעולם שהייתי יכול לשתף אותו בהתלבטויות שלי. זה היה סוד נורא ואיום. אצל החרדים הצבא הוא מקום מסוכן מבחינה רוחנית. אם אתה הולך לשם זה סוף פסוק מבחינה דתית. אבל מהרגע שהבנתי שאני ישראלי, שזו חובתי ושזה כרטיס הכניסה שלי לחברה - הצעד הזה היה מתבקש. בכל מקרה, יכולתי להתגייס רק לאחר שהבנתי שיש הרבה דרכים להגיע אל הבורא, ושהדבר המרכזי בעבודת השם זו המחשבה.

אז הגיוס אמנם זיכה את איתן במעמד שווה זכויות בחברה הישראלית, אבל בבית שלו בירושלים זה ממש לא היה כך. "במשפחה שלי לא ידעו שהתגייסתי", הוא מספר, "להורים אמרתי שאני הולך ללמוד בישיבה בדרום. מאחר שהפיקוח עליי לא היה הדוק, זה התאפשר בהתחלה. בהמשך נודע להם שאני חייל, וזה לא היה פשוט. אמא שלי גילתה את זה ראשונה וקיבלה את זה בשתיקה אמהית. במקרה של אבא שלי הכל נעשה במנות מדודות וקצובות, כדי לא להקשות עליו. הייתי שלוש שנים בצבא וההורים שלי לא ראו אותי אף פעם במדים".

החינוך הישראלי שקיבל בצבא עשה את שלו ומיד לאחר השירות הצבאי יצא האברך לשעבר לטיול תרמילאים בחו"ל. כשחזר לארץ התקבל ללימודי משפטים במכללת רמת-גן.  

"האמת היא שהתמזל מזלי", הוא מחייך, "הייתי בלי תעודת בגרות אבל המכללה הייתה נכונה לתת למספר בחורי ישיבה הזדמנות. הם קיבלו אותנו על תנאי שנוכיח את עצמנו ואני סיימתי בהצטיינות. על כך אני מוקיר תודה לעולם הישיבות, ששם דגש על ניתוח, על חשיבה על סקרנות ויגיעה. שם אתה מנצל את מקסימום היכולות המחשבתיות שלך וזה הסתדר לי מצוין עם הלימודים". בימים אלה מסיים איתן לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית.

השבט אמר את דברו

מאחר שמחוץ לעולם הישיבות צריך לעבוד כדי להתפרנס, הקים איתן עסק לייבוא מוצרי צילום. במקביל, החל להיאבק באפליה העדתית במגזר החרדי. "הקמתי מוקד פניות להורים, פרסמתי פשקווילים בירושלים הקוראים להורים שנפגעו מאפליה לפנות אליי, קיבלתי פניות והתנהלתי מול משרד החינוך. אבל אז גם הבנתי שהבעיה טמונה בנחיתות העמוקה מאוד של החרדים המזרחיים. כשאדם מפגין עליונות כלפי אדם אחר, האחר צריך כוח כדי להגיד 'אתה לא באמת שווה יותר ממני' וזה לא קורה בציבור הספרדי. גם אני הרגשתי את זה כשלא התקבלתי לישיבה בגלל המכסה, אבל על אף התחושה הקשה שהיתה לי אז, התגברתי. היום אני לא חש ניכור או ריחוק מהציבור החרדי".

באמת? כי זה ממש לא ניכר בספר שלך, שבו אתה מותח ביקורת מאוד חריפה על התנהלות עולם הישיבות.

"בספר יש הרבה ביקורת על הממסד החרדי, אבל מבחינת אוסף האינדיבידואלים יש לי הרבה מאוד אהבה לציבור החרדי. בסופו של יום זה השבט שלי, אלו הן מחוזות ילדותי. צריך להפריד בין השיטה לאדם הפרטי. אני יודע שהספר הזה לא עושה שירות טוב לציבור החרדי, ואני מתייסר בגלל זה. כשאני רואה אברך עם מבט טהור בעיניים אני מרגיש היום צביטה בלב, אבל לצד זה - הביקורת בספר היא אמיתית, והחרדים ראויים לה".

איתן אולי קורא לחרדים השבט שלי, אבל הוא כבר לא יושב איתם מסביב למדורה. למעשה, הוא לא משייך את עצמו לשום קבוצה. 

"אני אדם דתי, שומר מצוות, וזה חלק מהותי בחיי, אבל הדת שלי מבוססת על מחשבה וסובלנות", הוא אומר. "אני לא מתאים לאף אחת מהקבוצות הדתיות. אני שייך לכולם, ולא שייך לאף אחד. בדרך כלל, אנשים שעוזבים את העולם החרדי עושים את זה כדי לעבור לעולם החילוני, והם הופכים חרדים לחילוניות שלהם. אז כך או כך הם נשארים חרדים. לי יש דת שנושבת בה גם רוח חופשית, שאין בה דוגמתיות, וזה גם המסר של הספר. לא לפעול מתוך קנאות דתית, לפעול מתוך מחשבה".

אבל עולם הישיבות, המתבסס על לימוד מתמשך ופלפול, חייב להיות מבוסס גם על מחשבה.

"כן, אבל למחשבה שלהם יש גבולות גזרה מוגדרים. יש כאן מכונה משוכללת, אבל מוגבלת. יש להם מחשבה פונקציונלית שמבוססת על קושיה וניתוח. אין להם מחשבה אמיצה שמנותקת מדעות קדומות. זו לא המחשבה היהודית המקורית. לדעתי, אם אברהם אבינו היה מתחנך בחינוך החרדי הוא היה נשאר עובד אלילים, כי אם הוא היה אומר למה

לעבוד לפסל היו נוזפים בו מיד ואומרים לו 'הרי כל גדולי הדור עובדים אלילים'. אנשים היום מפחדים לחשוב".

אז העדריות היום מגדירה את החברה החרדית?

"לחלוטין. וזו טרגדיה. יש שם הימנעות מלשאול שאלות. השיטה היא 'כזה ראה וקדש'. לחונטה השלטת המצב הזה מאוד נוח".

זה יכול להשתנות לדעתך?

"זה ישתנה אם הם יעשו את מה שעושה גיבור הספר, שעוזב את העולם החרדי, אבל לא כי הוא הפך לחילוני. להפך, הוא מחפש את אלוקים ולא מוצא אותו אצלם. הדרך הנוחה מבחינתו הייתה אולי להשאר חרדי, אבל הוא מבין שלהיות אדם רוחני זה להיות אדם מעמיק ומתבונן.

"מי שגדל בחברה שמחנכת למודעות ולבחירה, צריך לדעת שהתמזל מזלו. יש כאלו שלא לימדו אותם כך, ורבים מהם חרדים. ציון טהרני הוא חרדי שבא ממקום שאין בו עוצמה, וזה האתגר של אדם כמוהו. הוא צריך לעבור תהליך ארוך, מייגע וכואב כדי להגיע לדברים שלנו הם מובנים מאליהם. אני חושב שלנו כחברה יש אחריות לעזור לציון".

• "ידיד נפש" מאת ארי איתן. 312 עמודים בהוצאת בבל ("ידיעות ספרים").