תתעוררו, ההיסטוריה חוזרת

לכאורה, הפרוטוקולים מימי מלחמת יום הכיפורים הנחשפים בימים אלה אינם מחדשים הרבה. היסטוריונים שחקרו ויחקרו את תהליכי קבלת ההחלטות והאווירה בצמרת המדינית-ביטחונית של מדינת ישראל באותה מלחמה, ימצאו שם בעיקר "צבע"  ומעט עובדות שלא נחשפו כבר בדו"ח של ועדת אגרנט. אף על פי כן, ראוי שכל ראש ממשלה, כל שר ביטחון וכל רמטכ"ל בהווה ובעתיד יעיינו היטב בפרוטוקולים האלה וינסו לשאול את עצמם כיצד הם היו נוהגים ומחליטים באותה סיטואציה.

כדאי שיעשו זאת מהר ויפיקו לקחים, שכן הדילמות המדיניות והצבאיות שגולדה, דיין ודדו התחבטו בהן לפני 37 שנים - אותן דילמות ממש, אף כי בשינוי אדרת - עשויות להיות מוטחות בפרצופם של ראשי המדינה כבר בזמן הקרוב. אולי אפילו בשנה הקרובה.

מעניין בעיקר לקרוא את הפרוטוקול מישיבת הפורום שהתכנס אצל גולדה ב-8:05 בבוקר ביום הכיפורים, שש שעות לפני שהמצרים והסורים פתחו במתקפה. דיין מתלונן שהאמריקנים אינם מבינים את תמונת המצב המודיעינית ואינם סבורים שיציאת היועצים הרוסים מסוריה מצביעה בהכרח על הכנות למלחמה. הוא מבקש עימות מודיעיני עם האמריקנים. אבל כל עוד וושינגטון לא הואילה להשתכנע, הוא אינו מוכן לעשות שום צעדי כוננות ומניעה שיציגו את ישראל כתוקפנית. לכן הוא מתנגד להצעותיו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, לגיייס מיד את כל מערך המילואים או את רובו ולהנחית מכה מונעת על הסורים ועל מערך טילי הנ"מ המצריים.

דיין ידע היטב וגם אמר במפורש שמבחינה צבאית דדו צודק, וכי מתקפה מונעת וגיוס מילואים מלא ישבשו את תכניות המצרים והסורים, יחסכו אבידות לכוחותינו ויציבו את ישראל בעמדת פתיחה טובה בהרבה כשתפרוץ המלחמה. גולדה הסכימה עמו ואף אמרה שמכה מונעת היא אופציה "מושכת לב". אבל לבסוף שניהם, גולדה ודיין, החליטו שלא לבצע את המכה המונעת ושלא לגייס מיד את מערך המילואים במלואו. הנימוק: לא לסכן את היחסים עם וושינגטון וכדי שדעת הקהל בעולם לא תאשים את ישראל בחרחור מלחמה ובייזומה.

כעבור יומיים, כשהמצב בחזית הסורית השתפר הודות לעמידת הגבורה של צה"ל, השתפר גם מצב רוחו של דיין. בעצה אחת עם הרמטכ"ל הוא דורש להפציץ את סמלי השלטון ומפקדות הצבא הסורי בלב דמשק. התקפה כזו תוציא סופית לדעתו את הסורים משיווי משקל ותרתיע את הירדנים מלהצטרף למלחמה. אבל גולדה מסרבת לאשר. היא חוששת שמתקפה כזו תגרום לאבידות רבות בקרב אזרחי הבירה הסורית, וזה יגרום לנשיא ניקסון ולשר החוץ קיסינג'ר שלא לאשר את משלוחי הפנטומים והטנקים שישראל ביקשה. היא מורה להפציץ, אבל רק בפרברי דמשק, כדי לא להרגיז את האמריקנים.

על אפם ועל חמתם?

אותה דילמה ממש חזרה על עצמה ב-1991, במלחמת המפרץ הראשונה, וגם אז החליט ראש הממשלה שמיר שלא לפעול נגד סדאם חוסיין שירה טילים על ישראל, כדי שלא לקלקל את היחסים עם ממשל בוש האב. ב-2006, בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ביקש הרמטכ"ל דן חלוץ מראש הממשלה אישור להפציץ תשתיות בלבנון בדיוק מאותן סיבות שהניעו את דיין ודדו בשעתם להציע לגולדה להפציץ בדמשק. גם אולמרט, כמו גולדה בשעתה דחה את ההצעה. מדוע? מפני שהממשל האמריקני, שחשש לגורלה של ממשלת לבנון, התנגד.

אין טעם לנתח כל מקרה לגופו. ברור שהנסיבות ההסטוריות היו שונות וכי לגולדה, כמו לשמיר וכמו לאולמרט, היו סיבות טובות להחליט להעדיף את היחסים עם ארה"ב על פני פעולה צבאית שתסבך את ישראל בזירה הבינלאומית ועם הבית הלבן. אבל ראש הממשלה בגין הוכיח שאפשר גם אחרת, כשהורה להפציץ את הכור הגרעיני העיראקי למרות שידע היטב כי ארה"ב לא תראה זאת בעין יפה.

השאלה כעת היא מה יחליטו נתניהו וברק אם יעמדו בפני סיטואציה דומה לזו של ערב יום הכיפורים. למשל, אם המודיעין הישראלי יעריך כי איראן עומדת לייצר בהקדם נשק גרעיני - בעוד שקהיליית המודיעין האמריקנית תעריך שיש למשטר האייתוללות עוד זמן עד ל"פריצה".

 האם יחליטו השנים לפעול באיראן על אפם וחמתם של האמריקנים, ולהסיר את האיום, או שיסתפקו כמו דיין בשעתו בעימות מודיעיני עם וושינגטון?

סיטואציה דומה עלולה להיות אם לישראל תהיה התרעה ברורה וקונקריטית שחיזבאללה, או חיזבאללה וסוריה, מתכוונות להפעיל את ארסנל הטילים והרקטות שלהם נגד ישראל. האם תנחית ישראל מכה מקדימה, או שנתניהו וברק יחליטו שמצבה המדיני הרעוע של ישראל בזירה הבינלאומית ויחסיה עם ממשל אובמה אינם מאפשרים לה להצטייר כתוקפנית? למעשה, כבר היינו בסיטואציה הזו רק השנה. בפרשת העברת הסקאדים מסוריה ללבנון, ראינו איך נמנעה ישראל מלתקוף בגלל וטו אמריקני.

מותר להציג את האמת במערומיה?

מאותה ישיבה בבוקר יום הכיפורים 73' עולה גם השפעת הפוליטיקה הפנימית על המהלכים הצבאיים. דיין רוצה לפנות טרם מלחמה את הילדים מהגולן, ממרחב שלמה (שארם א-שייח בסיני) וממקומות נוספים, אבל בעצמו נרתע מהוראה מחייבת. מדוע? מפני שהוא חושש שהמתיישבים לא יצייתו, יתקפו פוליטית את ההנהגה ויעלו על משרד ראש הממשלה. הפעם גולדה ודדו עושים שימוש בשכל הישר ונותנים הוראה לפנות את הילדים.

רון בן ישי עם אריאל שרון במלחמה

הפרוטוקולים מהמלחמה הנחשפים היום מדגישים גם ביתר תוקף, את הצורך של מדינת ישראל לשפר את מעמדה הבינלאומי, אפילו במחיר ויתורים פוליטיים מכאיבים. גולדה ודיין לא עשו זאת עם מצרים - למרות שהייתה להם הזדמנות. לכן הם נאלצו להימנע מנקיטת צעדים ביטחוניים מתחייבים כשהמתקפה המצרית-סורית כבר היתה בפתח. כולנו שילמנו את המחיר.

האם אין דמיון בין המצב היום לבין המצב באותם ימים? כדאי שקברניטינו, והציבור בישראל, ישאל את עצמו אם משא ומתן אינטנסיבי וענייני עם הפלסטינים לא יוכל לאפשר יותר חופש פעולה - אם וכאשר יידרש - מול איראן, חיזבאללה והסורים.

בפרוטוקולים רואים גם עד כמה מתלבטת הממשלה בשאלת ההסברה. ממש כמו בימינו חושבים איך ומה לדווח לתקשורת הבינלאומית ולעם בישראל, ועד כמה מותר להציג את האמת במערומיה.

 "איך עונים על השאלה", מקשה דיין כשמדובר במסיבת עיתונאים שהוא מתכוון לערוך, "כשאמרתם לנו לפני יומיים שתדפקו את המצרים - לא ידעתם מה יש להם?".

השר ישראל גלילי מציע לנצל את החוק כדי "להשתלט על הרדיו" שמגלה עמדה עצמאית מדי לטעמו. למרות השנים הרבות שחלפו מאז, וים המילים שנשפך, הדילמות האלו ואחרות עודן אקטואליות ואפילו דחופות ומסובכות יותר. כדאי שהדיונים הנחשפים כעת יעירו את האוחזים בהגה דהיום מתרדמתם, כדי שיחשבו ויגבשו פתרונות ודרכי פעולה לפני שהרקטות והגרעין כופים עליהם - כמו ביום הכיפורים - לקבל החלטות בעיצומה של מציאות מדממת והרסנית.