10 פיצות על הבוקר: ג'וליה רוברטס משנה פאזה

בספרה האוטוביוגרפי ”לאכול, להתפלל, לאהוב” (כנרת זמורה־ביתן, 2008), מציעה המחברת אליזבט גילברט ”סוף טוב” אלטרנטיבי במקום הסוף הטוב הספרותי המוכר, שחייב להיסגר בנישואים ובלידה. בספר פורשת גילברט ממסלול הנישואים־אימהות, מפנה עורף לאושר המובטח בגידול תינוקות והולכת לחפש תשובות במקום אחר. הצלחה כספית היא בהחלט מצאה. הספר הצליח למכור שמונה מיליון עותקים ברחבי העולם. מי יודע, אולי זה בגלל האלטרנטיבה שגילברט מציעה?

בראיונות שנתנה לרגל יציאת הסרט נראה שהכוכבת בהחלט נכונה לפרוץ בתפילה בנוסח ההארה שהיא חווה בסרט, אבל הסיבה לכך היא דווקא שמחה על כך שהצליחה לחמוק ברגע האחרון מחיי הכוכבות הזוהרים לכיוון המטבח וחדר הילדים. באי של שפיות שיצרה לעצמה בביתה במאליבו (רוברטס חולקת את זמנה בין דירה בניו יורק לחווה בניו מקסיקו ובית במאליבו) היא מגדלת את תאומיה בני החמש ואת הפעוט בן השלוש. היא אופה, מסיעה וסורגת, ואם היא מקדשת מישהו או משהו - הרי זה את בעלה, צלם הסרטים דני מודר (שאותו הכירה על הסט בסרט ”המקסיקני”, 2001).

רוברטס מוצפת באושר האימהות שגילתה בגיל מאוחר, מוקסמת מחוכמת ילדיה הלומדים לדבר ומאוהבת בתפקידה החדש כאם. בריאיון בתוכניתה של אופרה וינפרי (שישודר גם בהוט בישראל) קשה למצוא אותה עונה על שאלה בגוף ראשון יחיד (במקום זה היא משתמשת ב”אנחנו”), וניכר בה שהיא צריכה לעשות מאמץ עילאי כדי לא להקדיש את השידור בפריים טיים רק לחוכמות בנה הקטן. נראה שהיא בטוחה שאם תהיה לה התגלות אלוהית, היא תתרחש בזמן שהיא הולכת עם הילדים לגינה.

כשהיא עונה על השאלה מה זה בשבילה ”לאכול, להתפלל, לאהוב”, היא מציגה את תפיסתה לשאלה מהו סוף טוב לאישה: היא מדברת על הקילוגרמים שנוספו לגזרתה, על המרתון שרצה, על מחשבותיה על הזדקנות ועל בוטוקס, וגם: לאיזה אל היא מתפללת ומה היא עושה כדי שהעולם שבו היא מגדלת את ילדיה יהיה טוב יותר. למעשה, זו גרסתה של רוברטס לחיי אישה:

לאיזה אל היא מתפללת עכשיו? (צילום: AP)

להתפלל

כשרוברטס הצטלמה לסרט בהודו, היא הביאה איתה את ילדיה, הגיעה איתם לאחד האשראמים והמירה את דתה להינדואיזם, תוך כדי הוספת שם הודי לכל אחד מילדיה. ”לאחר הגירושים של הוריי הפכה אמי לקתולית ואבי - לבפטיסט. אני מעריכה את הקתוליות, אבל הרצינות והקבלה בהכנעה - זו לא אני”, הסבירה בריאיון ל”אל” הבריטי. הרעיון הבפטיסטי של ההערכה להתכנסות ולקהילה קרוב אלי יותר. לכן, זה ממש התבקש שאחפש עבורי ועבור הילדים עבודה רוחנית כלשהי שהיא הינדואיזם”, הסבירה את ההמרה. ”במקדש ההינדואיסטי יש מענה להרבה מהנושאים האלה. כולנו הולכים למקדש ההינדואיסטי כמשפחה - שרים, מתפללים ומברכים”.

אבל אם מתעמקים בכך, נראה שעבור רוברטס ההינדואיזם הוא רק אמצעי להתקרב אל מי שהיא מאמינה בו באמת: ילדיה ובעלה. תפיסת ההינדואיזם מאפשרת לה לחיות מתוך אמונה שתהיה בקרבתם גם בגלגול הבא, ומעבר לזה - מספקת לה מקום ללכת אליו בשבת בבוקר עם הילדים.

בריאיון לאופרה היא בוחרת לתאר את יחסה לבעלה באסוציאציה דתית. ”אני סוגדת לבעלי”, היא אומרת ומספרת גם על החוויה הנפלאה שבהימצאות בין בני שלוש עד חמש שחווים את העולם בצורה רעננה וחדשנית, ועל הכבוד שהיא רוחשת לאישיות שילדיה נולדו עמה. את הרעיון לשאוב מחוויית האימהות את ההשראה לגילום החוויות הרוחניות שעברה גילברט כשעשתה מדיטציה ולמדה להתפלל, היא מביעה גלויות בריאיון עם כתב השבועון ”אינטרטיימנט ויקלי”. ”בסופו של דבר, חלקים רבים מהסרט עוסקים בחיפוש אחר מקום שבו אתה יכול להיות אסיר תודה, מקום שבו יש לך בית”, הסבירה. ”העבודה על הסרט איפשרה לי לפקוח את עיניי ולראות את כל האנשים והאלמנטים של חיי מצטרפים יחד באופן שעושה אותי כל כך – אוי, אני עוד רגע בוכה – אסירת תודה באמת. לא הייתי ממירה את זה בדבר”.

אפשר לומר שרוברטס השתיקה את הקול החדש שהשמיעה גילברט. היא שוב שמה תינוקות בקצה הדרך של נשים אל המימוש העצמי. היא אפילו לא משמיעה קולות טרוניה על הצורך לוותר על הקידום בקריירה למען הילדים או לעבוד כפליים כדי לשלב בין השניים. ”לו הייתי צריכה לבחור בין השניים”, אמרה לאופרה, ”הייתי ללא ספק בוחרת באימהות”.

במבט ראשון זה נשמע מאכזב. אך במבט שני, רוברטס - ריאליסטית, עממית ומתונה - מדברת לכל לב. היא מראה שאישה יכולה להשתמש בתבונתה לא רק כדי לפתח קריירה אלא גם כדי לשים קריירה סוחפת בצד וליהנות מזוגיות ומהורות, גם אם זה כרוך בלטשטש מעט את עוצמתך. אחרי הכל, יש להניח שגם רוב המעריצות הגדולות ביותר של ספרה של גילברט סיימו את הספר ורצו להכין ארוחת ערב לילדים. אם כך, נראה שהסוף הטוב שמציגה רוברטס יכול להיות שימושי יותר עבורנו.

לאכול

בספר, בעקבות הדיכאון שלאחר גירושיה מגיעה גילברט לאיטליה, שבה היא מתענגת על האוכל ומחזירה אליה את התיאבון שאבד לה. רוברטס נכנסה לתפקיד של מי שגילתה את התיאבון במסירות ובהתלהבות. ”ג’וליה מאמינה שאחת הסיבות להצלחת הספר היא שהוא נתן לנשים לגיטימציה לאכול”, אמר במאי הסרט ריאן מרפי למגזין האינטרנטי Buzzsugar. ”לכן אני חושב שסצנת אכילת הפסטה שלה שנויה כל כך במחלוקת. בתרבות שלנו התיאבון והאכילה כל כך כרוכים באשמה, שזה תענוג לראות אישה אוכלת מכל הלב”.

ואכן, במהלך הסרט מגלה רוברטס מסירות לאכילה. בסצנת הפסטה המדוברת היא אוכלת שש או שבע קערות פסטה ברצף ומצליחה להיראות מאושרת. ”כשהיינו בנאפולי התחלנו את הצילומים בשמונה בבוקר ונראה לי שעד השעה תשע כבר הספקתי לאכול שמונה או עשרה משולשי פיצה”, סיפרה לכתב ה”אינטרטיינמנט ויקלי”. ”מובן שהפיצה קצת פחות טעימה במשולש השביעי, אבל המשכתי לזלול אותה בתאווה עבור נשים בכל רחבי הגלובוס”.

להשמין

כידוע, לאכול מסתיים בלהשמין. חלק מהמהפכנות בספר היא שגילברט, שמעלה כ־15 ק”ג, אינה אוכלת את עצמה לקינוח, כפי שרבות מאיתנו עושות. כיוון שזהו מסע לקבלה עצמית והשלמה, נראה שגילברט נכונה לעשות מה שעושה לה טוב ולא מה שגורם לה להיראות טוב.

ואיך מתייחסת רוברטס, שזקוקה לרזונה כדי לשמר את הצלחתה, לאפקט הלוואי של עינוגי האכילה? ”דלי יריקה מגעיל אותי, ולכן לא השתמשתי בו”, אמרה רוברטס באותו ריאיון. ”אם תסתכל היטב בסרט, תראה שאני תמיד מסיימת את הכל מהצלחת”. כך שכמו גילברט, גם רוברטס מרשה לעצמה להעלות במשקל, אף שקיבלה ”הנחה” מהבמאי. לדבריה, מרפי מצא פתרון שחסך ממנה את הצורך להשמין הרבה כדי לגלם נאמנה את גילברט. הוא תירץ זאת בכך שהקילוגרמים שהוסיפה גילברט הגיעו לאחר תקופה של חוסר אכילה ולכן רוברטס, שהגיעה להפקה במשקל סביר, יכולה להשמין רק במעט.

אלא שגם ארבעה ק”ג יכולים להיות חוויה קשה לאישה. רוברטס, שהתמודדה בסוף הצילומים באיטליה עם ג’ינס שבקושי נסגרו, הפגינה אומץ רוח וגבורה נשית. ובכל זאת, כשחזרה לביתה במאליבו היא לא עסקה בהשלמה עם המשקל החדש. היא התמקדה בלהשיל אותו מעליה.

רוברטס מ"לאכול, להתפלל, לאהוב" (צילום: יח"צ)

לרזות

כדי לחזור למשקלה הקודם נרתמה למשימה המאמנת האישית של רוברטס (ושל הרבה מפורסמים אחרים) קאטי קאהלר. ”אנחנו עושות 20־40 דקות אימוני מדרגה ו־40 דקות של אימון כוח כנגד משקל הגוף”, הסגירה קאהלר את תוכנית האימונים לקיזוז הקילוגרמים שלאחר הזלילה הגדולה באיטליה. רוברטס, שהודתה בעבר שאינה משוגעת על ספורט, מקפידה על שגרת אימונים מגוונת כשאינה צריכה להשיל מעליה כמה קילוגרמים, הכוללת שחייה, התעמלות מים, סקי קרוס קאונטרי, ריצה ועוד.

לאחרונה השתתפה בריצת חצי מרתון ובדצמבר האחרון רצה 21 קילומטר במירוץ Santa to the Sea (הנערך בקליפורניה). את המאמץ הזה לא עשתה כדי לשמור על גזרתה החטובה, אלא כדי להרשים את בעלה ולהפגין עוצמה בפני ילדיה. ”כיוון שדני עושה דברים מדהימים”, אמרה, ”רציתי להראות לילדים שגם לנשים יש עוצמה לעשות בגופן דברים מדהימים מלבד ללדת. עשיתי זאת ואהבתי את זה”.

להתאפר

אם להאמין לדבריה של רוברטס, הרי שלמרות שהמראה שלה הוא ללא ספק נכס מקצועי, היא אינה עובדת אותו. בעיקר לא עכשיו, כשהיא משקיעה בעיקר בילדיה ובבעלה. בריאיון שנתנה לעיתון ”טלגרף” אשתקד אמרה: ”כשאתה צריך להלביש ארבעה אנשים ליציאה, אין לך באמת הרבה זמן לדאוג להופעה שלך. אבל האמת היא שתמיד הייתי כזאת. מעולם לא התאפרתי לפני היציאה לסופר. כשאני שמה קצת קרם עיניים, אני מרגישה שאני ממש מצטיינת”.

אפילו כשהיא מתראיינת על בחירתה כפנים המייצגות את ”לנקום”, היא אינה משתפכת במסרים ישירים על חשיבות הטיפוח והשימוש במוצרי קוסמטיקה, אלא נותנת גרסה משלה לתפקיד השגרירה. ”אני מרגישה שאולי אני צריכה להתחיל ללכת יותר זקוף או לשטוף את הפנים יותר. אבל מה שיפה זה שלנקום פנו אלי, כפי שאני - פשוט אמא רגילה - וזה אומר הרבה דברים על מהי לנקום”, אמרה בריאיון שנתנה לחברה עם היבחרה לתפקיד.

אבל התפקיד מחייב, ורוברטס לא הייתה נבחרת ל”שגרירת לנקום” אם באמת הייתה נראית כמו האמא מהגן. ואכן, במקומות אחרים היא חושפת יותר פרטים על שגרת הטיפוח שהיא מקפידה לשמור עליה. ”אני תמיד משתדלת להתמגן בקרם הגנה. זה מוצר חיוני וחשוב”, אמרה באותו ריאיון. ”גם קרם עיניים הופך עם הגיל להיות חשוב יותר עבורי, ואני משתדלת לזכור להשתמש בו בקביעות. כשיש לי זמן אני משתמשת גם בקרם לחות לצוואר. לגבי איפור, אני תמיד עם שפתון, וגם סלסול עדין של הריסים אף פעם לא מזיק. אני אוהבת גם אייליינר. אני תמיד חושבת שאם אשים מעט אייליינר אהפוך לסופיה לורן, אבל זה לא קורה”.

על השאלה ”מהי עצת היופי הטובה ביותר שקיבלה אי פעם”, היא עונה: ”לסלסל את הריסים ולשמור על גבות מטופחות - זה יכול לעשות את כל ההבדל. וגם להיות שמחה בחלקך, כמובן”.

להזדקן

ומה בנוגע להזדקנות? לטענתה, היא מפחדת מהזקנה אבל זה לא בגלל

הקמטים, הכתמים והבטן המידלדלת. ”כדי להזדקן בחן צריך גנטיקה טובה ותמיכה אוהדת. החרדות שלי מהזקנה הן יותר סביב נושא ההורות. אתה מביא לעולם את היצורים האלה ואתה אוהב אותם כל כך שאתה רוצה אותם לידך אלף שנה. אתה גם רוצה להיות שם בשבילם אלף שנה”, אמרה לכתב מגזין ”אל” הבריטי. ומה עם בוטוקס? לא, תודה. זה לא בשבילה. ”נורא חבל שאנו חיים בזמנים כל כך מוטרפים שנשים אינן נותנות לעצמן אפילו סיכוי לדעת איך ייראו כשיתבגרו. אני רוצה לפחות לראות מה אמצא שם, לפני שאתחיל לתקן את המעטפת החיצונית שלי”. ואת הנימוק החזק יותר נגד הבוטוקס היא מציגה דרך הפריזמה האימהית, שדרכה היא רואה כרגע את הכל. ”אני רוצה שילדיי יוכלו לדעת מתי אני מתרגזת, מתי אני מאושרת או מתי אני בהלם”, מסבירה רוברטס. ”הפנים שלנו מספרות משהו, והסיפור לא אמור להסתכם ב’קבעתי תור אצל הפלסטיקאי’”.