עם התיאבון באה הקריסה

החשק למצוא מקורות גז מול חופי ישראל וההזדמנות לגרוף הון מאוצרות הטבע הללו מעוררים את תאבונם הבריא של ענקי הכלכלה הישראליים. הם רואים בניסיונם של כמה פרלמנטרים "חברתיים" לצמצם את רווחיהם על ידי הגדלת התמלוגים עין רעה לשמה. האזרח הרגיל, זה היושב אל מול המקלדת וכותב "פרשת שבוע" בזמנו החופשי, לא יודע את הפרטים ונתון להשפעה גורפת של אנשי יחסי ציבור ומעצבי דעת קהל. במצב שכזה אי אפשר להביע עמדה של ממש אלא לקרוא מתוך התורה קריאת כיוון מוסרית וחברתית הקובעת את כללי המשחק אך לא את תוצאותיו.

פרשת נח מתארת חברה שהתיאבון לשררה והשתלטות הביא לקריסה כוללת. אלוהים הקובע את כללי המשחק עצר את המהלך באמצעו. "וינחם אלהים כי עשה את האדם". האגרסיביות של האדם שהולידה את שיחרור היצרים מלאה את הארץ בחמס – גזל, עריות ושפיכות דמים. שלשתם נובעים מאותו מקור. הרצון להיות בעלים על משהו שאינו שלי.

הדור שאחרי המבול לא היה שונה במהותו מהדור שלפניו. סיפור מגדל בבל מדגים את טבעו המתנשא של האדם המבקש לקרוא לעצמו בשם ולהשתרר על האלוהות עצמה. לכאורה היה צריך להחריב את העולם בשנית אך אלהים, כבול בשבועת עצמו, לא יחריב עוד את העולם אלא יפריד את האנושות למסע ארוך של תחרות ושונות. פרוש נפלא וריאליסטי למה שקרה בזמן מגדל בבל מספק לנו האברבנאל:

"כשנטו לחידוש המלאכות בבניין העיר והמגדל הסירו עצמן מן האחווה, ונעשו הקניינים והנחלות פרטיות ובאו לידי חילוף וייחוד מתוך חמדתם לקחת ולייחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים ולומר שלי שלי ושלך שלך, עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו" (לשון אברבנאל בפירושו לתורה).

רצונו לומר שהקולקטיב של אנשי מגדל בבל התפרק על רקע התאווה לקניין ולהפרטה. הם יצאו לדרך כקבוצה מייסדת בעלת עניין משותף אך האגו של כל אחד לא איפשר להמשיך בדרך המשותפת "מתוך חמדתם". המרוץ לפיסגה הותיר את המגדל שבור ואת האנושות מפורדת ומסוכסכת.

על פי תאורו של האברבנאל יש כאן תאור מצב אנושי שבו האלהים יושב בגובהי מרומים ולועג לאדם שאינו מצליח במרד הנפילים שלו רק בגלל בעיות קנייניות. במילים אחרות: לו היה הקולקטיב מתגבש ומוותר על המתכונת של "שלי שלי - שלך שלך" היה המגדל מצליח!

המייצרים, המשתלטים ו-הלא תורמים

אבל גם את הרעיון הזה ניסינו. החברה הקיבוצית החוגגת מאה שנות חיים ביקשה לבנות חברת מופת המושתת על העקרון של "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". ממש כלשונה של המשנה: "עשה רצונך כרצונו". הביטול של התחרות הקניינית הביא ברבים מן הקיבוצים למערכת של ניוון אישי. אנשים בעלי יכולת תרומה מצאו עצמם מנומנמים לאחר סיום שעות העבודה הקבועה. היעדר המרוץ הייצרי להשגת הקניין חנק וסרס את הטבע שלהם למיצוי הפוטנציאל והם ומלחיה נרדמו כולם. אי אפשר להתעלם מכך שרבים מהישגיה של האנושות (בתחומי רפואה, אלקטורניקה ומדעים) הגיעו ממקום של שאיפה למצויינות אישית. הערך של מימוש האדם ועשיית שם על פני הארץ עודד צמיחה ויצירה. אלא שצמיחה ויצירה זו עשויים לדרוס ולרמוס את אותם אנשים שבמהלך המרוץ כשלו או התקדמו לאיטם.

אם נבקש מפרשת השבוע לרמוז לכיוון הראוי בעיני התורה למתח שבין אלה המייצרים את פיתוח העולם ומשתלטים עליו לבין אלה שאינם תורמים מכוחם לתיקון העולם, נוכל להתמקד בשם ה' (ארבע אותיות – י-ה-ו-ה) שמופיע בפרשת מגדל בבל (לעומת שימוש בשם "אלהים" המופיע בכל פרשת המבול אך לא בפרשת המגדל).

מיקוד הקריאה והארת התופעה הלשונית הזו מגלה שעיקר הביקורת על אנשי המגדל לא הייתה על המוטיבציה לבנות מגדל אלא על המגמה. הם הפכו את האמצעי למטרה. השלטון על העולם הפך להיות לערך ולא לדרך. כל כוחם הופנה למימוש האגו – "ונעשה לנו שם". הכל הפך להיות כשר להשגת מטרה זו. במקום להתמקד בפיתוח העולם תחת שמי ה' ביקשו הם להגיע עד שמי מרום ולהיות לאלהים.

תגובתו של ה' הייתה לעגנית: "שם בלל ה' שפת כל הארץ". אנשי בבל חשבו להבקיע שערי שמים (= פרוש השם "בבל" בבבלית: "שער האל"). אין זה שער אל – עונה להם ה', מבלבל את שפתם ומערער את יישובם. ישעיהו (פרק ב) מתאר את המאבק של ה' באדוני הארץ. לאחר תיאור השחץ שממלא את הארץ מתוארת רעידת האדמה שתערער את עמידתו של האדם ותביא אותו להכרה במלכות ה' בארץ:

וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

הרב בני לאו הוא ראש בית המדרש החברתי בירושלים