ניצול משאבים אופטימלי
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" אינו הסרט הישראלי הראשון שעניינו מסע נוצרי של טיהור ולידה מחדש. אבל ערן ריקליס מצליח להציג את הדיון המורכב באופן נגיש, ובעזרת הליהוק המשובח התוצאה היא סרט סוחף ומרגש
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", סרטו היפה מאוד של ערן ריקליס לפי רומן מאת א.ב. יהושע, הוא עוד אחד משורה של עיבודים קולנועיים ליצירות ספרותיות נחשבות, הפוקדים לאחרונה את המסכים המקומיים.
אחרי "פעם הייתי" (שנכתב בהשראת "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד) ו"הדקדוק הפנימי", וקצת לפני עלייתם לאקרנים של "התגנבות יחידים", "התפרצות X" ו"גיא אוני" - סרטו של ריקליס, הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר השנה, הוא עיבוד קולח, מהנה, מרגש ועשוי במיומנות רבה.
לצערי לא קראתי את ספרו של יהושע, שהסרט על פיו מביא את סיפורו של בעל התפקיד שבכותרת, שבעקבות מותה הטרגי בפיגוע של פועלת-לשעבר במאפיה הירושלמית בה הוא משמש - עובדת זרה מרומניה - יוצא ללוות את גופתה חזרה למולדתה.
לא מדובר כאן, חלילה, באקט הומניטרי מצד בעלת המאפיה (גילה אלמגור בהופעת אורח), אלא בניסיון ציני לשפר את תדמיתו של המפעל שיחסו הנצלני אל העובדת הזרה, יוליה שמה, בחייה ובמותה, הוא מייצגה של האדישות וההתנשאות הישראלית בכללה כלפי הגר הרואה-ואינו-נראה שבתוכה.
הפקיד האפרורי (מרק איווניר המעולה), המצוי על סף גירושיו, פוצח במסע ארוך לרומניה, מלווה בארון קבורה ובעיתונאי החטטן (גורי אלפי המוצלח) שחשף את חוסר האנושיות שגילתה הנהלת המאפיה כלפי העובדת; ומה שיפה בסרט הוא קודם כל הדרך שבה ריקליס (שעובד לפי תסריט נהדר שכתב נח סטולמן) - בדומה לצמד סרטיו הקודמים, "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" - מתאר את העימות בין המנגנונים הבירוקרטיים האטומים לבין הסיפור האישי והאנושי.
שליחותו של הממונה על משאבי אנוש מובילה אותו לכפר נידח בו מתגוררת סבתה של המנוחה, היחידה שבסמכותה לחתום על תעודת הקבורה שלה. בשלב הזה מתוגברת החבורה גם בבנה הצעיר של האישה המתה ובסגנה של הקונסולית הישראלית (הופעה מזהירה של רוזינה קמבוס), שהוא גם בעלה.
מתוך הסרט. מרגש, מבדר וסוחף (צילום: ולאד פלאיאסו)
על פני השטח משמש "משאבי אנוש" ככתב האשמה נגד החברה הישראלית ויחסה לעובדים הזרים שנותרים בשקיפותם (אף שעד מהרה מסתבר שפיטוריה של הפועלת הרומנייה לא נעשו מתוך שרירות לב גרידא). זו הסיבה, מן הסתם, שבסרט וברומן שהוא מבוסס עליו, העובדת הזרה שנספתה בפיגוע היא היחידה הנושאת בשם, יוליה פטרקה, ולא בתואר או כינוי (הממונה, האלמנה, הנחש, סגן הקונסול, וכו').
מסע צלב ברברס
בפועל, הסרט - בעקבות הרומן יש להניח - עוסק באשמת היהדות כלפי הנצרות, ובמסע של הזדככות וכפרה שמסתיים בהרמוניה בין הדתות. שכן מתברר שהגרה בחרה להשתכן בדירה צנועה בלב שכונה חרדית בירושלים, שם גם ניתן לה השם הסמלי "רות". הרמיזה הברורה אל רות המואבייה, אל הממונה שמתאהב בתמונתה (בעז), ואל שדה השיבולים שבו היא מלקטת את מזונה (המאפיה) - הופכת לבסיס הדיון המוסרי שמעלה הסרט.
יתר על כן, שליחותו של הממונה אל החור המושלג מזכירה יותר מכל מסע צלב (ותליון צלב שהיה ברשותה של המנוחה הוא אכן אחד האביזרים שהוא מפקיד בידי סבתה). מסע הצלב של היהודי, שנעשה בכיוון ההפוך - מירושלים לאירופה, ובחזרה - משמש פה בתבונה רבה כאמצעי להעברת תהליכי הגאולה והמירוק שחווה הבירוקרט מארץ הקודש.
במובן זה, "משאבי אנוש" הוא נדבך נוסף ברצף של סרטים שהופקו בישראל בשנים האחרונות ועניינם מסעות נוצריים של טיהור ולידה מחדש. כאלה היו, רשימה חלקית בלבד, "ללכת על המים", "מחילות", "החוב", וכמובן "ואלס עם באשיר", שהפכו את אקט ההתנקות הפרטית לקתרזיס קולקטיבי המשחרר מטראומות העבר. מערכת הדימויים הנוצרית אינה נפקדת גם מ"שליחותו", שמסמל את לידתו מחדש של הממונה דרך מחלה המערפלת אותו במשך יומיים ואשר ממנה הוא מקיץ אל חלקו האחרון של מסעו.
לזכותו של ריקליס ייאמר שהוא משכיל להציע את הדיון המורכב העולה מסרטו (ומהמקור הספרותי) באופן נגיש ופופולרי. "משאבי אנוש" הוא קודם כל סרט מבדר וסוחף שמשלב בהצלחה מידה בלתי מבוטלת של מלודרמטיות ורגש. יותר מזה - כמה מהסצינות פה, בעיקר בחלקו השני של הסרט, כמו זו המתרחשת בבונקר תת קרקעי של צבא רומניה, נושאות אופי סוריאליסטי שמזכיר את הקומדיות האנושיות כל כך ממזרח אירופה.
אל הישגי הבימוי והתסריט (שעוטרו, ובצדק, בפרסי אופיר), מצטרפים גם שאר העושים במלאכה. הצילום המשובח של הגרמני ריינר קלאוסמן, המוזיקה הקצבית
של סיריל מורן והעריכה הקולחת של טובה אשר. צוות השחקנים המעולה משלים את חוויית הצפייה המענגת, אך בולט במיוחד לטובה ליהוקו של מרק איווניר לתפקיד הראשי.
איווניר, שהקריירה המשחקית שלו מתמקדת בעיקר בהוליווד ("CSI", "שומר המדינה") ובתפקידים מרכזיים בתיאטרון "גשר" המקומי (לאחרונה הוא נראה בסדרת הטלוויזיה "תיבת נח") - אינו מהווה פנים שגורות בקולנוע הישראלי. התוצאה היא שאינך מוצא עצמך נאנח נוכח עוד ליהוק שגור (השמות שמורים במערכת), ויכול להתענג על הופעה שכולה הפתעה ומיומנות. סרט מצוין.
לפנייה לכתב/ת 
