מייבשים את החיים מתל אביב
אחת מעתודות הקרקע האחרונות במרכז העיר הוקצתה לפרויקט מגדלים מפואר. הנובורישים שיעברו אליו ימצאו את עצמם לבד בעיר שהיתה פעם תוססת, אבל לצעירים לא נשאר בה מקום
זה קורה פעם במאה שנה! כך מדווחים לנו שלטי הפרסומת של "גינדי תל אביב".
במודעות הענק שנתלו בכל פינה בעיר מופיעים צעירים וצעירות שמביטים בהתפעלות לשמיים, ושעל פניהם נסוך חיוך רחב של אושר ופליאה.
אגב, זה ממש לא קורה פעם במאה. זה קורה לנו יום-יום מול העיניים. המגדלים שעתידים לקום במתחם השוק הסיטונאי,
אחת הקרקעות האחרונות שעוד פנויות לבנייה במרכז העיר, הם אירוע שכיח בנוף הישראלי ואירוע שכיח עוד יותר בנוף התל אביבי.
החיוך הזה עלה ל"גינדי השקעות" כמה מיליונים טובים, אבל התל אביבים לא מתלהבים. במקום לחייך - הם רוצים להקיא.
מדוע נמחק החיוך מפני הצעירים התל-אביבים? הם לא יודעים להעריך את ההזדמנות החד פעמית שניתנה להם (פעם במאה שנה!) לשדרג את עצמם ולגור במגדלים מפוארים? ומה עם הראשל"צים ותושבי בת-ים? הם לא רוצים לקחת חלק במסיבה שנקראת תל-אביב?
רוצים. בטח שרוצים. אבל העיר הפכה למסיבה סגורה לעשירים, והדירות ש"גינדי השקעות" משווקת עכשיו במסע פרסום אגרסיבי ומעורר בחילה, עולות מיליונים.
השבוע
נזיפה להיכל התרבות
בילי פרנקל
מנכ"ל עיריית ת"א קרא לסדר את מנכ"ל ההיכל בעקבות אישור האירוע השיווקי למכירת דירות בפרויקט השוק הסיטונאי של גינדי. אך למרות הביקורת הציבורית ותלונות תושבי האזור, המקום ימשיך לשמש בשבועות הקרובים כמרכז המכירות של החברה
בנייה חדשה בלב תל אביב הצפופה היתה יכולה להיות הזדמנות נהדרת לסייע לצעירים במציאת דיור בר השגה, אבל יש ראשי עיר שמעדיפים לארגן מירוצי אופניים על פני העיסוק בסוגייה הבוערת של מצוקת הדיור.
נכון, סטודנטים תפרנים או משפחות צעירות לא ממש ממלאים את קופת העירייה בכסף - אבל הם שנותנים לתל אביב את אותה חיוניות מיוחדת שהופכת אותה לכל כך אטרקטיבית עבור העשירים, שידם משגת קניית דירה מרווחת במגדל. ההתעלמות הגורפת מהם והבחירה להקצות את מעט השטחים הפנויים שנותרו לבניית מבני מגורים יוקרתיים, תייבש את העיר ותשאיר אותה ללא כל רוח חיים.
זה יהיה די אירוני: הנובורישים שקונים עכשיו דירות כאילו היו עגבניות ימצאו עצמם לבד, בעיר לדוגמה, ואנחנו הצעירים, שמשלמים מדי חודש שכר דירה בגובה השמים, נמות מקנאה.
כבר עכשיו אני מקנא: אני מקנא בצעירים בכל העולם שממשלותיהם השכילו להבין שדיור בר-השגה הוא לא מותרות אלא מטרה חיונית למדינה שרוצה לאפשר לצעירים שלה מרחב נשימה ומקום ליצירה. אני מקנא גם בחרדים, שמאוגדים יחד ודאגו למנות להם שר במשרד הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, שעובד קשה כדי לספק להם קורת גג.
קו ישר נמתח בין פרויקט הבנייה של גינדי לבין המשך ההקפאה בשטחים, ומי שלא מבין את הקשר שבין התפרקות המדינה מאחריותה לאזרחים בתוך הקו הירוק לבין מדינת הרווחה המשגשגת בהתנחלויות, הוא עיוור. שייסע לביתר עילית.
יש גם אנשים שאני בכלל לא מקנא בהם: אני לא מקנא באהוד ברק, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הישראלית, שגר בקומה ה-31 במגדלי אקירוב אבל אין לו מושג מה מתרחש ברחוב שמתחתיו.
אני גם לא מקנא בכל האנשים הצעירים ששיחק להם מזלם (או ששיחקה להם ירושתם) ובוחרים לגור במגדלי יוקרה מתכתיים ולהקיף עצמם בחומות ובשומרים. בדרום אמריקה זהו מנהג רווח, והפערים ההולכים וגדלים בישראל מבטיחים לנו שאנחנו בדרך לשם.
זהו לב העניין בעצם. מגדלי יוקרה מנקרי עיניים הם אחרי הכל סמל. סמל לזחיחות ולניתוק של העשירונים העליונים מהמצוקה הגוברת של שכבות שלמות באוכלוסיה. זה לא צריך להפתיע אותנו: כשגרים גבוה בשמים, העוני נראה רחוק מתמיד.
שי זמיר, עורך ערוץ המדע של ynet
לפנייה לכתב/ת 
כך ייראה מתחם השוק הסיטונאי
באדיבות יער אדריכלים
מומלצים
