גנטיקה ואימונים: כך נראית סיגל שחמון בגיל 39

ריח מאפה קינמון, נגינת פסנתר, חפצים שונים - כמעט כל דבר עשוי לעורר בנו זיכרונות ילדות. אצל סיגל שחמון הזיכרונות אגורים בכדור הטניס. הכדור הקטן הזה - שנחבט, נזנח ואומץ שוב - זיכה את בני משפחתה באליפויות, ולאחרונה חזר אליה כשהוא נושא בתוכו חלק מן הסודות לאישיותה. לפני כשנה היא שבה למגרש המשחקים, ואף החלה לקחת שיעורים עם מאמן.

סיגל שחמון (39) אינה שחקנית טניס. היא מנחת טלוויזיה, שחקנית, זמרת, בעלת עסק ”שווה עם סיגל שחמון” למיתוג ולפרסום, ובראש ובראשונה אם לאלדד (6) ולעידן (3). ולמרות שהספורט אינו עיסוקה המרכזי, הוא תמיד היה חלק מחייה. אביה, יוסף שחמון, גילה את הטניס בשנות ה־20 שלו, כשהספורט בארץ עדיין היה בחיתוליו. הוא החל להתאמן באינטנסיביות ולהשתתף בתחרויות, שבחלקן ניצח. לפני כשנה, בגיל 78, זכה בתואר אלוף הארץ לבני גילו. גם אחותה הבכורה של סיגל החלה לשחק בהתלהבות לא פחותה בצעירותה, זכתה במלגה לשחקניות מבטיחות בארצות הברית ודורגה רביעית בתחרות אלופת הארץ. כיום, בתה בת ה־14, דניאל ציון, אחייניתה של סיגל, מדורגת במקום הראשון לבנות 16־18 בישראל.

חיים על המגרש

כמו ילדי שחקנים שגדלים על הבמה, גם סיגל גדלה סביב המגרש. ”החיים של כל המשפחה סבבו סביב הטניס. מגיל אפס אני זוכרת את עצמי על המגרש”, היא מספרת. ”כילדה הקטנה במשפחה הייתי באה לכל המשחקים וצופה באבי ובאחותי במשחקים ובתחרויות. הייתי מרותקת למשחק, עוקבת אחרי הכדור ולא גונבת זמן למצמץ. קשה לתאר את רמת החרדה של ילדה קטנה שמזדהה עם אביה המתחרה על המגרש. הלב שלי היה צונח עם כל כדור שאבד ברשת. הרגשתי כמו נוסע שיושב ליד נהג מתחיל, וכל רגע מנסה ללחוץ על דוושת הברקס. רמת המעורבות, ההזדהות והמתח הייתה גדולה מאוד. למעשה הטניס לא רק ליכד את כל בני המשפחה, הוא גם הפגיש בין אחרים. אחותי פגשה את אהבת חייה על המגרש, ולימים נישאה לו. והילדים שלהם - איך לא - נולדו עם מחבט ביד”.

”שיחקתי מעט. בסוף כל משחק היה אבא שלי מעלה אותי על המגרש ונותן לי כמה כדורים בשביל הכיף. אבל לא חשבתי לעסוק בזה ברצינות, זה נראה לי מאוד קשה. טניס הוא ספורט תחרותי, שזה קשה כשלעצמו, ודורש המון תעצומות נפש. זה ספורט סוליסטי - אתה לבד על המגרש, הכל על כתפיך - הטעויות הן רק שלך, וגם ההצלחות. צריך מבנה אישיות ספציפי מאוד לספורט הזה”.

איך הטניס חזר לחייך דווקא בשלב זה בחיים?

”חיפשתי ספורט שיהיה לי נוח לעסוק בו בשעות הערב. בדרך כלל אני רצה ורוכבת על אופניים לאורך הים בתל אביב, אבל בשעות המאוחרות העדפתי לעסוק בסוג ספורט אחר. היות שהטניס תמיד היה שם ברקע, אני ובן זוגי לקחנו מאמן שאנחנו נפגשים איתו אחת לשבוע. אין דבר יותר כיפי מלעשות ספורט ביחד, זה היה כמו לחזור הביתה - לזיכרונות הילדות, למשפחה ולקרבה הזאת לאבא שלי”.

הזמנת אותו לשחק איתך?

”כן! אחרי המון שנים יכולתי פתאום לשחק מול אבא שלי. למרות חגורת הגב וכאבי מרפק הטניס, הוא עדיין שחקן מדהים. אפילו כששיחקתי מולו יחד עם בן זוגי, הוא הצליח להביס את שנינו. מעבר לכיף שבמשחק איתו הוא גם מאמן מעולה שמעודד, מחזק ומשפר. בכלל, העובדה שהוא מתפנה אלי ומשחק איתי מרגשת אותי. הוא הרבה יותר טוב ממני, ואני לא נותנת לו פייט - אפילו לא בצחוק. אבל אני כל כך גאה להיות עם אבא שלי על המגרש”.

את חושבת שתעבירי את המחבט גם הלאה, לילדים?

”הם חיים ספורט מיום לידתם, הם מתאמנים בג’ודו, כדורגל והתעמלות. יש להם כישרון לטניס אבל יהיה לי קשה להיות אמא של שחקנים תחרותיים. אני יודעת כמה זה קשה – ללמד, לפתח ולתמוך רגשית. אני גם יודעת איך מרגישים כשהמשחק לא הולך טוב. את יושבת בקהל ומתאפקת לא לרוץ ולתפוס את המחבט בעצמך, כדי להוביל את הכדור למקום הנכון. אני ודאי לא אדחף אותם למסלול כזה, אבל אם זה יבוא מהם, לא אתנגד”.

ריקוד (לא) מושחת

ולמרות המשפחה הספורטיבית המשיכה סיגל לצפות במשחקים מהספסל ולא חצתה את הקווים למגרש. לא רק שלא אהבה את התחרותיות ואת ההשקעה המחייבת, היא גם התאהבה בתחום אחר: בלט. מהרגע שנכנסה לסטודיו בגיל עשר, הרגישה שזו אהבה גדולה. ”אמנם הטניס היה הבית, אבל הריקוד היה הלב שלי”, היא אומרת. ”אהבתי את הסטודיו, אהבתי את המוזיקה, אהבתי את האסתטיקה. מאז שהתחלתי לרקוד ועד היום, הריקוד הוא המקום הכי טבעי עבורי. רקדתי הרבה בתקופת התיכון, ואחרי הצבא אפילו נסעתי לברודוויי במחשבה לפצוח שם בקריירת ריקוד”.

מה קטע את התוכניות שלך?

”הגעתי לניו יורק בחורף. מזג האוויר היה קר ומדכא. כיתתי רגליי בין אודישנים, וחייתי על תקציב סטודנטים דל. יום אחד היה מבחן בד למחזמר Cats בשכונה מבודדת בקצה העיר. יצאתי לדרך, החלפתי כמה רכבות תחתיות, הלכתי קצת לאיבוד והגעתי לאודישן באיחור של שתי דקות, מה שמאוד לא מתאים לי. הכוריאוגרף הסתכל עלי ואמר: ’הכלל הראשון בקריירה מהסוג הזה הוא שלא מאחרים לאודישנים’, ולא נתן לי להופיע. זה שבר אותי. נסעתי להתנחם בזרועות אחותי בלוס אנג’לס, וכך הופסקה קריירת הריקוד שלי בחו”ל וחזרתי לארץ”.

רקדת מאז?

”בשנה שעברה התחלתי ללכת לשיעורי בלט קלאסי. התחושה הייתה שהגוף ממש שמח לחזור לטריטוריה שלו, הכל היה מוכר וטבעי. אבל למרות שבראש התחושה היא שאפשר להתחיל בדיוק מהמקום שבו הפסקתי בגיל 20 - הרגליים, הגב והידיים לא מתנהגים בהתאם. הכל פחות גמיש, פחות חזק, פחות מגיע בקלות”.

עניין של גנטיקה

שחמון פגשה אותי במכנסיים קצרים החושפים רגליים דקיקות ובשיער ארוך פזור, ונראתה כמו ילדת צופים. המראה החטוב והרענן שלה מעורר את הרצון לבקש ממנה המלצות כיצד לזכות במראה כזה. מובן שהתשובה המדכדכת שלה מחזירה אותנו לתשובת הספורטאים שלה: ”כנראה יש לי גנטיקה טובה, כולם במשפחה שלי רזים”, היא מזכירה. אבל אני מקשה בכל זאת:

איזה ספורט את עושה פרט לטניס ולריקוד?

”לא הייתי אומרת שאני עושה ספורט. המילה ’ספורט’ נשמעת לי כל כך סיזיפית. אני עושה רק את מה שאני אוהבת. לעולם לא תמצאי אותי במכון כושר - אני אוהבת מרחבים: אני רצה, רוכבת על אופני הרים או משחקת טניס. אני עושה כמעט הכל באוויר הצח”.

את לא צריכה להכריח את עצמך לעשות ספורט?

”למען האמת, קורה שיש רגעים כאלה. לפעמים לא ממש מתחשק לי לצאת לריצה בבוקר, אבל אז אני נזכרת בתחושה הנעימה שאחרי הספורט, מכת האנדורפינים והתיאבון שמתעורר אחרי הפעילות, וזה נותן לי אנרגיות. התחושות שהספורט מעורר אצלי כל כך טובות, שכשלא התאפשר לי להתעמל בסוף ההיריון ומיד אחרי הלידה, ממש התגעגעתי לזה. זה היה חסר לי פיזית. כיוון שכל ילדותי הייתי בתנועה, כנראה הזיכרונות שיש לגוף מן ההתעמלות טובים וטבעיים ולכן יותר קל לי להתעמל”.

את עושה הרבה דיאטות?

”אני לא עושה דיאטות בכלל”.

מעולם לא נאבקת בעצמך לא לאכול משהו, להתנזר?

”האמת היא שלא, אבל אני מאוד מעריכה את המזל שיש לי. בהריונות העליתי 15 ק”ג, הייתי כבדה ומסורבלת. היה לי קשה אפילו לשרוך שרוכים, וכל הזמן חשבתי ’איזה מזל שבדרך כלל אני רזה’”.

ואולי הרגלי התזונה שלך אחראים לגזרתך החטובה?

”אני כמעט לא אוכלת בשר, אני לא אוהבת את תחושת העיכול המתלווה לאוכל כבד כל כך. אני אוכלת בעיקר ירקות ופחמימות. כשהייתי בהיריון הלחיצו אותי שהגוף שלי לא יעמוד בזה והכרחתי את עצמי לאכול מעט בשר, אבל אחרי הלידות חזרתי לסורי”.

איך היחסים שלך עם הגיל שלך?

”אני לא חוששת ממה שעתיד לבוא, אני מאוד נהנית מהגיל שלי. זה גיל שבו עדיין יש זכות להיראות צעירה, ויש קצת יותר תובנות ושלווה. אני גם לא דואגת יותר מדי למראה שלי. אני לא חושבת שזה יהיה נורא אם יהיו לי כמה קמטים על הפנים”.

"אני נהנית מהגיל שלי" (צילום: יקי הלפרין)

מאמנת גם את הנפש

שחמון אינה שוקטת על שמריה. המעבר מהספסל למגרש הטניס והחזרה לעמדת התלמידה הם רק היבט אחד של האופנים שבהם היא ממשיכה להתפתח.

”כן, גם לי יש קואוצ’רית, מעיין בן־ציון”, היא ”מתוודה”, ”אבל שלי באמת ראויה לתואר הזה. המושג אימון עבר לאחרונה זילות רצינית, אבל אני בהחלט בן אדם שרוצה לעבוד על עצמו, והקואוצ’רית שלי עוזרת לי בכך. התחלתי ללכת אליה בתקופה שבה נפרדתי מבעלי, אף ששנים קודם לכן היא הייתה חברה שלי. אבל כמו שאומרים, כשהתלמיד מוכן - המורה מגיע”.

מה הדבר הכי חשוב שלמדת ממנה?

”מה שאני אוהבת בעבודה איתה זה שהיא לא אומרת לי מה לעשות או מה לומר, אלא מאפשרת לי לשאול שאלות ולענות עליהן בעצמי. למעשה, היא עוזרת למי שאני לצאת החוצה. אני חושבת שלמדתי לקחת אחריות על כל דבר בחיים, וכך נגמלתי מההרגל להאשים אחרים במצבי. נוח לתלות דברים בילדות שלנו, בהורים ובאנשים אחרים, אבל כשאתה לוקח אחריות ומבין שלכל דבר שאתה עושה יש תוצאה, אתה יכול לנהל את החיים מתוך בחירה, ליצור את החיים שאתה רוצה”.

העובדה שהיא חברה שלך אינה מפריעה לה לשמש מאמנת?

”דווקא במקרה שלה, העובדה שאני מכירה אותה רק תורמת. היא אחת הבחורות הכי מרשימות ומודעות שאני מכירה, ואני יכולה לראות לאיזה מקומות היא לוקחת את זה בחייה. היא מראה לי דוגמה אישית מרשימה”.

את מאמינה באימון גם בתחום גידול הילדים?

”בהחלט. אני לא מבינה בכל דבר ולא מתיימרת להבין את הכל. אנחנו הרי לא לומדים הורות בשום מקום. אולי כיוון שאני מנהלת את הבית שלי לבד, אני רוצה לעשות את הדבר הנכון: מצד אחד שלילדים לא יחסר דבר, ומצד שני לא להיקלע לרצון לפצות אותם, שאולי גורם לתוצאה הפוכה לפעמים. לכן קבעתי פגישה עם מומחית אדלריאנית, מעין סופר־נני, והזמנתי אותה לביתי כדי שתעקוב אחרי מה שקורה. היא התרשמה ונתנה לי הדרכה מעשית, זה מאוד יעיל. מעבר לזה, גם הורות כשלעצמה היא סוג של אימון בעיניי".

כלומר ההורה הוא המאמן של הילדים במובן מסוים?

"בין היתר. כמעט בכל בוקר אני שואלת את עצמי במה אני יכולה לאמן את הילדים. לפעמים אני מתמקדת בלאמן אותם לעצמאות, לדעת להסתדר לבד בחיים, ופעמים אחרות - לעשות מעשים טובים. אני מאמינה שאם אתה זורע קארמה טובה בעולם, היא חוזרת אליך". 

סיגל עונה על השאלות שלנו

1. מה מרגיע אותך?

”מסאז’. חיבוק. שירה”.

2. מה מעצבן אותך?

”טיפשות ובורות. אנשים שלא לוקחים אחריות על המעשים שלהם”.

3. מה עושה אותך חולה?

”מצב נפשי מסוים. כעס שלא יוצא או עצב שלא מתפרק לדמעות”.

4. עד כמה את מקפידה על מה שאת אוכלת?

”באופן טבעי אני לא נסחפת, אבל גם לא מתנזרת מכלום”.

5. איזו פעילות גופנית היית רוצה לעשות יותר?

”לרקוד ולעשות יוגה”.

6. מה דעתך על ניתוחים פלסטיים?

”לא היו ומקווה שלא יהיו. אם אצליח, כמו שאני מאמינה, לא לפנות אל הסכין ולעבוד על האני שלי ולהביא את התוצאות משם - אעדיף את זה. בכל מקרה, אני מקווה שאדע לחיות בשלום עם שינוי הגוף, ושהקמטים והגרביטציה לא ינהלו אותי”.

7 מה ההרגל הכי בריא שלך?

”אני שותה שתי כוסות מים בכל בוקר. לא מסוגלת לשתות שום דבר אחר”.

8 איך את שומרת על עור הפנים?

”שותה מים. בבוקר ובערב שוטפת את הפנים בסבון ומשתמשת בקרם לחות”.

9 כמה שעות ביום את מתאמנת?

”שלוש פעמים בשבוע, שעה בכל פעם”.

10 מה גורם לך להיות מאושרת?

”הדברים הקטנים. כשהילדים אומרים לי שהם אוהבים אותי, כשאני מתפתחת כאמא וכבן אדם”.